מלאכת הוצאה מרשות לרשות

מלאכת המוציא מרשות לרשות היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת. מלאכה זו נקראת גם 'טלטול'.

האיסור

אסור להוציא בשבת דברים וחפצים מרשות אחת לשנייה. ובתוך ‘רשות היחיד’, אפילו היא בית גדול שיש בו חדרים רבים, מותר לטלטל חפצים ללא הגבלה, מפני שכל ‘רשות היחיד’ נחשבת לרשות אחת, והזזת החפצים בתוכה אינה נחשבת הוצאה מהרשות. אבל ב’רשות הרבים’ רשאי אדם לטלטל חפץ בתוך ד’ אמותיו בלבד, משום ש’רשות הרבים’ שייכת לכולם, וכיוון שכך, מותר לכל אדם להשתמש רק באותן ד’ אמות שהוא בתוכן. אם מקיפים את ‘רשות הרבים’ בחומה או גדר, ואף סוגרים את השערים בלילות, מגלים בה את היסוד האחדותי, את המכנה המשותף, ואזי היא נעשית מתוקנת כ’רשות היחיד’, ומותר לטלטל בכולה. וכדי לתקן ‘כרמלית’, אין צורך להקיף אותה בגדר או חומה, אלא די להקיפה ב’צורות הפתח’ בלבד, ועל ידי כך היא נעשית כ’רשות היחיד’ שמותר לטלטל בתוכה .

טלטול נר

טעם האיסור

בגמרא מצינו שהאיסור בנר שהיה דולק בשבת וכבה, הוא מטעם מוקצה מחמת איסור. ואף שדבר זה מבואר בדעת ר' יהודה, מ"מ בזה גם ר' מאיר מודה לו, ולא מסתבר שנחלקו בטעם האיסור בזה. ומבואר ברש"י ובגמרא מוקצה מחמת איסור אסור.

פסק הלכה

הגמרא מביאה מחלוקת של רב אחא ורבינא. לדעת אחד מהם הלכה לפי ר' שמעון מלבד מוקצה מחמת מיאוס, ולדעת האחר גם במוקצה מחמת מיאוס הלכה כר' שמעון, ורק במוקצה מחמת איסור אין הלכה כמותו.

הגמרא מסיימת שם שבמוקצה מחמת חסרון כיס גם ר' שמעון מודה שאסור.

טלטול מת

טלטול מת הוא איסור טלטול של אדם שמת, ואין בו רוח חיים. בנושא הטלטול של המת ישנה מחלוקת גדולה בין רב לשמואל. רב סובר שאסור, בגלל שזה טלטול מהצד , אך שמואל סובר שמותר (ע"י כך ששמים עליו ככר או תינוק)

בגמרא מבואר שגם לרב מותר לטלטל את המת על ידי שיניח עליו ככר או תינוק.

היתר הטלטול

הריטב"א אומר שמכיוון שהכיכר או התינוק עושה את המת טפל אליהם , מותר לטלטל על ידם.

ומה שהתירו במת על ידי כיכר או תינוק, אמר רש"י שהוא משום כבוד הבריות, והרמב"ם אומר שהוא משום שאדם בהול על מתו.

טלטול שברי כלים

כלים שנשברו בשבת או בערב שבת, אסור לטלטלם בשבת.

בתלמוד ובהלכה

בגמרא כתוב שקוץ שנמצא ברשות הרבים מותר להוליכו פחות פחות מארבע אמות, ובכרמלית (מקום גדול) מותר אף להוציאו בעקירה אחת. ומבואר שם הטעם שהוא משום היזקא דרבים שלא גזרו שבות במקום היזקא, וכפי שהתירו שם לכבות גחלת של מתכת ברשות הרבים, שאינו אלא איסור דרבנן.

כתב הראבי"ה (שבת רב ד"ה המיחם) שעל פי זה יש להתיר כל מידי שיש לחוש להיזקא, כגון מנורה התלויה במקום שיש חשש שתזיק, ואין לחוש לזה משום מוקצה. גם המרדכי (כירה עט ד) העתיק דברים אלו בשם הראבי"ה. ובארחות חיים לוניל (שבת שסא) כתב בשם יש אומרים, ששברי כלים אף שאינם ראויים למלאכה כלל, אם הם במקום היזק כגון על השלחן או באמצע הבית, מותר לפנותן דומיא דקוץ בכרמלית, וכן הוא בכלבו (לא ד"ה זה הכלל כל דבר).

בבית יוסף (שח) הביא דברים אלו בשם הארחות חיים, אך לא העתיקם להלכה בשלחן ערוך, והרמ"א הביאם להלכה (שח ו). אמנם להלן (יח) כתב מרן את היתר הטלטול פחות פחות מד' אמות בקוץ המונח ברשות הרבים, שבמקום היזקא לא גזרו רבנן שבות, לכן מסתבר שאינו חולק על הרמ"א בזה. ובמגן אברהם (טז) כתב שדווקא בזכוכית מותר, אבל שברי חרס אסור לפנותם, שאין היזקם מצוי כל כך, וכן העתיק המשנה ברורה (ל), אמנם הוסיף שיכול לדחותם ברגלים, לפי שטלטול בגופו מותר.

פסיקת ההלכה

כל הפוסקים פסקו כדעת תנא קמא, שמותר לטלטל שברי כלים בין שנשברו בערב שבת ובין שנשברו בשבת, ובלבד שיהיו ראויים לעשות מעין מלאכה.

בירושלמי נשאלה שאלה למה כאן אסור לטלטל אלא אם כן ראוי למלאכה, ואילו לענין הוצאה מצאנו שחייב על הוצאת זכוכית אפילו אם יש בו כדי לגרור ראש הכרכר. ועונה הירושלמי לחלק בין זכוכית עבה לזכוכית דקה, יש מפרשים שלענין הוצאה מדובר בדקה ולכן אפילו הוציא כדי לגרור בו חייב, ואילו לענין מוקצה מדובר בעבה שצריך שיוכל לקבל בו מיקפה, ויש שפירשו להיפך. תירוץ נוסף של הירושלמי לחלק בין איסור טלטול לאיסור הוצאה, שלענין הוצאה אפילו בשימוש כלשהו סגי על מנת להתחייב, אך לענין היתר טלטול בעינן שיהיה כלי ממש. הפוסקים לא הזכירו דברי הירושלמי בזה, ואינם מחלקים בין זכוכית דקה לעבה. אפשר שסוברים שהעיקר כהתירוץ השני של הירושלמי ואין חילוק בין זכוכית דקה לעבה, או שסוברים שהבבלי חולק על הירושלמי בזה.