ויקטור פרנקל

		ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: לא אנציקלופדי..
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

ד"ר ויקטור אמיל פרנקל (י"ט אדר שני תרס"ה-ל' מנחם אב תשנ"ז, 26 במרץ 1905 – 2 בספטמבר 1997) היה רופא נורולוג ופסיכיאטר וינאי יהודי מפורסם, ממציא שיטת ה'לוגותרפיה', ניצול שואה.

תולדות חיים

נולד בווינה להוריו אלזה וגבריאל בשנת תרס"ה.

כבר מגיל צעיר התעניין ברפואה ופילוסופיה, ובעודו בתיכון שאף להיות רופא והחל להתעניין בפסיכיאטריה. בשנת תר"צ בהיותו כבן עשרים וחמש, השלים את לימודי הרפואה וקיבל תואר דוקטור לרפואה, ונמנה על מקורביו של הפסיכולוג והנוירולוג זיגמונד פרויד.

בין השנים ת"ש-תש"ב כיהן כמנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים של רוטשילד, ובתקופה זו אף נישא לרעייתו מרת טילי למשפחת גרוסר.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה קיבל אשרת כניסה לארצות הברית, אך נשאר בוינה למרות הסכנה כדי לגונן על הוריו. כאשר נכבשה אוסטריה על ידי הנאצים, הועבר בשנת תש"ב יחד עם בני משפחתו למחנה הריכוז טרזין. כשנתיים מאוחר יותר הועבר עם אשתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ומשם נשלח למחנה הריכוז קאופרינג, בו עבד כחמישה חודשים בעבודות כפייה. לאחר מכן הועבר למחנה שהיה מסונף למחנה הריכוז דכאו, שם עבד כרופא עד שחרור המחנה על ידי כוחות בעלות הברית.

רוב משפחתו נספתה בשואה. לאחר המלחמה חזר לוינה, השלים תואר דוקטור בפילוסופיה, והחל לשמש כמרצה אורח באוניברסיטאות הרווארד, פיטסבורג, סן דייגו ודאלאס.

שיטת הלוגותרפיה

לאורך שנות לימודי הפסיכיאטריה שלו, היה עמית צעיר של זיגמונד פרויד ושל אלפרד אדלר, אך נקט בגישה שונה והפוכה משלהם. בעוד שהם סברו שהדבר העיקרי שמניע את האדם הוא הצורך לספר לעצמו את הצרכים פיזיים שלו, "שאיפה להנאה", חלק פרנקל על משנתם וטען שהמין האנושי מונע בעיקר על ידי "השאיפה לפשר" והשאיפה למשמעות, והייחודיות של האדם הוא בכך שיש לו בחירה חופשית ויכולת להתעלות מעל עצמו, כשהחלק הדומיננטי בנפש הוא החלק העליון שבה ולא החלק הנמוך.

הרעיונות הללו התפתחו אצל פרנקל בהדרגה כבר לפני המלחמה, והוא החל לפרסם מאמרים שונים, והוא הלך וביסס את הרעיונות במהלך תקופת שהותו במחנות המוות הנאציים, בראותו כיצד אפילו בתוך הגהינם והזוועה הצליחו אסירים מסוימים לנצח את הרוע על ידי ששמרו על גישה חיובית לחיים והתמסרו למען מטרה ותחושת שליחות שפיעמה בהם. וכך כתב לימים על מחנות הריכוז בספרו 'האדם מחפש משמעות': "מי שחי במחנות הריכוז יכול לזכור את האנשים שהלכו דרך הצריפים וניחמו אחרים, בנותנם להם את פיסת לחמם האחרונה... הם מהווים הוכחה מספקת לכך, שאפשר לקחת מן האדם הכל חוץ מדבר אחד - היכולת לבחור את עמדתו במערכת נסיבות נתונות".

לאחר המלחמה ד"ר פרנקל מצא את עצמו בודד במערכה עם רעיונותיו הייחודיים שלו, כשמכל העברים היה מוקף בתלמידים נאמנים של פרויד, שהוקיעו אותו והדירו רגליהם מהרצאותיו. בחלוף השנים הלך הלחץ והתגבר, עד שהוא הגיע למצב של ייאוש רגשי כשהוא ראה את מפעל חייו יורד לטמיון, והוא החליט לוותר על הרעיונות שלו ולעקור לאוסטרליה, ולהצטרף לאחותו ששרדה את השואה והתגוררה שם.

העידוד מהרבי

באותה תקופה נכנסה לרבי ליחידות אשה ילידת וינה בשם מרגרט הייאס, שבסיום הפגישה הרבי ביקש ממנה טובה שכשתחזור לוינה תמלא שליחות עבורו: "אנא מסרי דרישת-שלום ממני לד"ר פראנקל והעבירי לו את המסר הבא: שעליו להיות חזק ולהמשיך בעבודתו בנחישות גמורה. אסור לו לוותר, ויהי מה. אם ימשיך לפעול מתוך עצמה ומחויבות, הצלחתו מובטחת".

כשהגיעה לוינה וביררה בבית-הרפואה, נאמר לה שהפרופסור נעדר כבר שבועיים, וכאשר הצליחה לאחר מאמצים לברר את כתובת ביתו של ד"ר פראנקל ולהגיע אליו, הבחינה בצלב התלוי במקום בולט על הקיר, וכאשר התעקשה להיפגש עם ד"ר פרנקל, הוא היה באמצע כתיבת טיוטה למסמכי ההגירה שלו, והיה נתון במצב רוח נרגז ולא גילה עניין רב. היא ביצעה את השליחות ופנתה לד"ר פרנקל: "התבקשתי למסור לך דרישת שלום מאת הרב שניאורסאהן מברוקלין, ניו-יורק. הרב שניאורסאהן, הידוע בכינויו הרבי מליובאוויטש, שלח לך מסר כדלקמן: היה חזק! המשך בעבודתך בנחישות גמורה. אל תוותר. בסופו של דבר תצליח".

ד"ר פרנקל החל לדמוע, וכעבור מספר רגעים הודה לאשה וסיפר לה שאכן חשב לנטוש את מאמציו להיאבק למען תורתו והפילוסופיה שלו, ולמעשה שקל לעזוב את ווינה – אך עכשיו הוא ישקול את העניין מחדש. ואכן הוא שב לעבודתו כפסיכיאטר מלא במוטיבציה מחודשת, עוז ואופטימיות.

שנים ספורות לאחר מכן, בשנת תשי"ט, תורגם לאנגלית ספרו של פראנקל "האדם מחפש אחר משמעות" והפך לרב-מכר שקיבע את מעמדו של ד"ר פרנקל כאבי שיטת הלוגותרפיה, וכזרם לגיטימי ומרכזי בפסיכיאטריה. הצלחת הספר העמידה אותו בקדמת הבמה הבינלאומית, והוא נעשה מרצה אורח באוניברסיטאות בחמש יבשות. בחייו חיבר 32 ספרים, שפורסמו ב-32 שפות (לעברית תורגמו 5 מספריו), והספיק להרצות ב-209 אוניברסיטאות בכל חמש היבשות. פראנקל קיבל 29 תוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות ברחבי העולם, וכן פרסים לאומיים ובינלאומיים ומדליות על עבודתו החלוצית בתחום הפסיכותרפיה. האוניברסיטה האמריקנית הבינלאומית בקליפורניה הקימה קתדרה מיוחדת ללימודי לוגותרפיה, שיטה פסיכותרפית שאותה הגה פראנקל. לפני מותו ב-1997 תורגם ספרו העיקרי לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים.

שיטת הריפוי שלו נתנה השראה לאלפי ספרים אחרים, סמינרים, סדנאות, קבוצות רוחניות מתנועת העידן החדש ואחרות – כולם מבוססים על רעיונו של פראנקל בדבר יכולתו הייחודית של האדם לבחור וללכת בעקבות הדבר המשמעותי עבורו.

הרבי עצמו הזכיר את שיטתו של ד"ר פרנקל במכתב מיוחד: "הייתי רוצה ליטול הזדמנות זו כדי להוסיף עוד נקודה, שמצבו הרפואי של ... מוכיח (אם נחוצה הוכחה בתחום זה) את עצמתה הכבירה של האמונה – במיוחד כשהיא מיושמת ובאה לביטוי בפעולות מעשיות, בעבודה קהילתית, בקיום מצוות וכו' – לחזק את שלוותו הרגשית של האדם ולהפחית למינימום ואפילו לסלק כליל קונפליקטים פנימיים וכן תלונות שעשוי האדם לחוש ביחס לסביבותיו וכו'. זאת למרות התיאוריה שאמונה ודת דורשות את המשמעת לכבוש ולהדחיק אינסטינקטים ודחפים טבעיים, ולכן שבאופן כללי הן לא רצויות, ובמיוחד במקרה של אדם הדורש טיפול לבעיות רגשיות. גיליתי עניין מיוחד בכתביו של ד"ר פראנקל (מווינה) בנושא זה. אך להפתעתי, נראה כי גישתו לא זכתה לתפוצה ולהערכה הראויות. למרות שניתן למצוא סיבות רבות לכך שרעיונותיו לא זוכים לתפוצה נרחבת – כולל העובדה שטיפול כזה קשור לסגנון החיים האישי של הרופא המטפל – אף על פי כן, השאלה בעינה עומדת...".

אורחות חייו ואחרית ימיו

על אף שחי חיי נישואין עם אשה נוצרית קתולית, נהג באופן אישי להתפלל תפילה מלאה בכל יום עם התפילין שלו.

על פי עדויותיהם של בני המשפחה, הוא הקפיד על התפילה, ואף בנסיעותיו מסביב לעולם לקח ויקטור את התפילין ובכל מקום, בכל בוקר, הוא התפלל. הוא אמר בעל-פה את מילות התפילה היהודיות ומזמורי התהילים.

ב-1975 קיבל אזרחות כבוד של עיר הולדתו וינה שבה נפטר ב-1997.

לקריאה נוספת

• בניה זית, בתוך 'קרוב אליך' גליון 297

קישורים חיצוניים

• מסר מהרבי, רגע לפני שד"ר ויקטור פראנקל התייאש