הבעל שם טוב

מתפללים על ציון הבעל שם טוב

בית הכנסת של הבעש"ט במז'יבוז'

רבי ישראל בעל שם טוב נולד בח"י אלול נח"ת לאביו - רבי אליעזר ואמו שרה, בעיר אוקופ שליד קמיניץ הפודולית (עיר ששכנה על גבול פולין-תורכיה). הוא היה בן יחיד להוריו, שנפטרו עליו בילדותו.

נודע בכינויו הבעש"ט (=הבעל שם טוב) או ריב"ש (=רבי ישראל בעל שם).

ביום רביעי א' של חג השבועות תק"כ נסתלק הבעש"ט לבית עולמו.

שנות ילדות

טרם הלך לעולמו אביו, רבי אליעזר, השאיר בידיו צוואה "אל תפחד מאף אחד, רק מה' אחד".

בשנות ילדותו הרבה הבעל שם טוב להתבודד ביערות, באמרו כי שם אין אנשים רעים וגאוותנים, ומורגשת הקדושה האלוקית האופפת את העצים ובעלי החיים.

כנער, מצא הבעש"ט את פרנסתו ממשרות שונות: תחילה שימש כעוזר למלמד הילדים. הוא היה מוליך ומביא את הילדים ל'חדר' ולבית המדרש. תלמידו, המגיד ממזריטש התבטא ואמר, כי הלואי שהיו מנשקים את ספר התורה באותה אהבה שהיה הבעל שם טוב מנשק את הילדים כשהיה מוליכם אל ה"חדר" כשהיה עוזר למלמד.

לאחר מכן נעשה לשומר בית המדרש, והיה עובד את עבודתו בשעה שהיו הכל ישנים.

בהיותו בן י"ד הובאו לידיו כתבים של מקובל בשם רבי אדם בעל שם. כתוצאה מלימוד בכתבים אלה הפך הנער לבעל ידע רב בקבלה. הוא התקדש והיטהר על ידי טבילות, וקיים מצוות בדבקות.

בח"י אלול תפ"ד בא הנביא אחיה השילוני והחל ללמדו תורה. לימים, כינה אותו הבעש"ט בכינוי "מורי ורבי הידוע".

חתונתו

הבעל שם טוב עזב את קואופ ועבר לגליל ברודי הסמוך לפודוליה. שם, נעשה 'מלמד' באחד החדרים, ובעקבות שנפגש עם רבי אפרים מברודי, מנכבדי העיר ואביו של הרב המפורסם רבי אברהם גרשון מקיטוב - נעשה לחתנו.

אלא שרבי ישראל, ביקש להשאיר את ענין האירוסין בסוד. רק לאחר פטירתו של רבי אפרים, בא הבעש"ט לשאת את אשתו, אולם בבואו הסתיר את עצמו: לבוש היה כאיכר, עטוף בגדים גסים כ"אחד הריקים". נסיונותיו של רבי אברהם גרשון להפטר מן ה"איכר הגס" עלו בתוהו והוא מיהר, לפחות, להרחיק אותו מסביבתו.

הזוג הצעיר עבר לאחד הכפרים שבין קוטוב לקוסוב. ר' ישראל היה מבלה רוב זמנו בהתבודדות עם קונו ביערות ובשדות. בהמשך עברו לאחד הכפרים. בשנת ת"ץ עבר הבעש"ט לטלוסט שבגליציה והיה שוב למלמד, וגם שם חי בדחקות רבה.

התגלותו

ביום ח"י אלול תצ"ד, בהיותו בן ל"ו נצטוה הבעש"ט על ידי אחיה השילוני להתגלות בעולם. הוא נתכנה בתואר "בעל שם" שהיה נפוץ בדורות אלה, ופרסומו הראשון היה בעיר טלוסט.

עיקר פעילותו במסעות ונדודים בתחילת התגלותו היה בשלושה ענינים: פדיון שבויים, חיזוק התורה ויראת שמיים, התגלות פנימיות התורה.

במסגרת נסיעותיו ביקר בהורדנקא, קיטוב, נמירוב, שריגרד שבגליציה ופודוליה, בפולנאה, שדה לבן, זסלב ואחרות שבווהלין. נוהג היה בנסיעותיו לרפא חולים - גם על ידי רפואות וגם על ידי קמיעות. בראשית התגלותו היה לבעש"ט סופר מיוחד - רבי אלכסנדר זיסקינד, שהיה כותב את קמיעותיו, אולם משרבו הבאים, נתקבל עוזר נוסף - רבי צבי סופר, שפרשיותיו היו ליקרות ערך ביותר. לאחר מכן נשאר רבי צבי לסופרו היחיד.

משנתרבו הדבקים בו, עבר הריב"ש, שנתפרסם כבר כ"בעל שם טוב", לעיר מז'יבוז'. כאן החלו להתרכז מסביבו אלפים ובתוכם גדולי תורה רבים וצדיקים מפורסמים.

בשנים אלה עמד הבעש"ט לעלות לארץ ישראל, שתפסה מקום חשוב ומרכזי בתורתו, אולם תכניתו לא יצאה אל הפועל.

עליית הנשמה

בראש השנה שנת תק"ז עשה הבעל שם טוב עליית נשמה בה הוא פגש את מלך המשיח. לשאלו את המשיח "אימתי קאתי מר" (= מתי בא אדון?) ענה המשיח לבעל שם טוב: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה", כשכוונתו על מעיינות תורת החסידות, אותה גילה הבעל שם טוב.

שבחי הבעש"ט

אין שבח שלא נשתבח בו הבעש"ט. אין גבול ליכולתו ואין מעצור לכחו הרב בעליונים ובתחתונים. המגיד ממזריטש מעיד עליו ש"ידע בכל חודש ניסן איזה ממונים ממונים על העולם בכדי לדעת איך להתנהג עמם ועל ידם" ו"הוא ידע שיחת עופות ושיחות דקלים".

העיד רבי מנחם מענדל מויטבסק, שהכיר את הבעש"ט בימי ילדותו: "היה היה דבר ה' בידי הבעל השם טוב ויגזור אומר ויקם. אחד היה, ומהקדמונים לא קם כמוהו - אחריו לעפר מי יקום".

אדמו"ר הזקן אמר, שהבעש"ט חיבב ביותר את היהודים הפשוטים. אדמו"ר הרש"ב אמר, שהבעל שם טוב היה מסודר מאוד. אדמו"ר הריי"צ אמר שאין לשער את האהבת ישראל של הבעל שם טוב.

הסתלקותו

בספר שבחי הבעש"ט מתואר הסתלקותו: בימי הפסח של שנת תק"כ חלה הבעש"ט בקיבתו. הוא נעשה כחוש וקולו כמעט שלא נשמע.

בליל חג השבועות התאספו כל בני החבורה. הבעש"ט אמר לפניהם תורה. בבקר שלח לקרוא לאנשי ה"חברא קדישא" והורה להם כיצד יתעסקו בקבורתו. לאחר מכן התחזק מעט והתפלל בעצמו לפני התיבה בביתו. לאחר התפילה, יצא תלמידו רבי נחמן מהורודנקא, כדי לשפוך תפילה על שלום רבו. אמר הבעש"ט: לחינם הוא מרעיש בתפילה. אם היה יכול להכנס באותו פתח שבו הייתי נכנס אנכי, היה פועל. לאחר מכן שמעוהו מלחש: "אני מוחל לך אותן שתי שעות. אל תענה אותי!". משבאו בני העיר לברכו בברכת החג, אמר לפניהם דברי תורה. אחר שוב אמר דברי תורה לתלמידיו המקורבים "על עמוד שעולה מגן עדן תחתון לגן עדן עליון". אחר נפרד מבני העיר באומרו: "עד כאן גמלתי עמכם חסד ועכשיו תגמלו אתי חסד".

כוחותיו עזבוהו. הוא ציוה לתלמידיו לומר "ויהי נועם". משראה את תלמידיו מצטערים, אמר: "אין אני דואג לעצמי. כי יודע אני בבירור שאצא מפתח זה ואכנס בפתח אחר". לאחר מכן שכב וישב כמה פעמים. אחר ציווה לכסותו בסדין וישכב פעם נוספת. הוא התחיל להזדעזע ולחרוד כמו שנהג בתפילת "שמונה עשרה" ואחר כך נח מעט. קולו לא נשמע עוד, רק שפתיו נשמעו מרחשות: אל תבואני רגל גאוה! אותה שעה נסתלק ובאותו רגע בדיוק עמדו שני השעונים שהיו בבית ופסקו מללכת. תלמידו רבי לייב קעסלער סיפר שראה את יציאת הנשמה "כמו שלהבת מראה תכלת" והעיד "שבשעת יציאת נשמתו זרחו פניו כבקבלת שבת עם קבלת ה"נשמה היתירה".

בו' סיון תק"כ - יום רביעי ראשון לחג השבועות, כשהוא בן ששים ואחת שנה, שמונה חדשים ושמונה עשרה יום נסתלק הבעש"ט לבית עולמו. ומנוחתו כבוד במז'יבוז'.

ביום רביעי כ' בכסלו תקנ"ט, אמר על כך אדמו"ר הזקן, שהיה נכדו הרוחני: "ביום הרביעי נטלו המאורות", כלומר - שביום הרביעי נלקחו ונסתלקו המאורות.

הבעש"ט השאיר אחריו בן אחד - רבי צבי ואת בתו הרבנית אדל.

תורתו

תורתו של הבעש"ט לא נרשמה על ידו. דברי התורה מובאים בשמו בספרי תלמידיו. אפילו צוואתו המפורסמת שנדפסה בשם צוואת הריב"ש" לא נכתבה על ידו, אלא על ידי תלמידו - רבי ישעיה מיאנוב. התוכן בספר זה אמיתי, אולם אין זו לשון הבעש"ט. עיקר תורתו של הבעש"ט ודעותיו הובאו בספרי תלמידו המובהק - רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה, אולם גם בספרי תלמידיו האחרים ונכדיו. לאחר מכן, רוכזו התורות שבספרים אלה לספר אחד: "כתר שם טוב". בדורות האחרונים כונסו התורות האלה ומוינו לפי נושאים בספר "בעל שם טוב" ב-2 כרכים גדולים.

בדורות האחרונים התגלו כתבי "הגניזה החרסונית" ובה כתבי יד רבים של הבעל שם טוב.

הקודם: -

{{{רשימה}}}

הבא: המגיד ממזריטש