פת ישראל

פת ישראל היא שמם של מיני מאפה שנאפו על ידי יהודי. ואילו פת נכרי (או פת עכו"ם) היא פת שנאפתה על ידי גוי ללא התערבות של יהודי במלאכת האפיה, פת כזו חכמים אסרו באכילה, אך התירו במידת הצורך את השימוש בפת פלטר (- מאפיה) של גוי.

דיני הפת נידונים בסימן קי"ב ביורה דעה.

האיסור

תלמידי הלל ושמאי גזרו שלא לשתות מיינם של הגויים בכדי שלא יבואו להתחתן עם בנותיהם. ובכדי שלא יבואו לשתות גזרו איסור גם על לחמם ושמנם .

הפת שנכנסה בגדר זה היא רק פת מחמשת מיני דגן – חיטה, שעורה וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון; אבל פת אורז או שאר קטניות אינה נחשבת בגדר של פת , שיזמינו עליה לסעודה . הרמ"א מוסיף שגם אין בזה משום בישול עכו"ם, וחלקו הש"ך והט"ז – האם צריך לוודא שאכן הוא לא עולה על שולחן מלכים (ש"ך), או שחזקתו היא שאינו עולה (ט"ז).

בגזירה זו לא חילקו בין גוי שיש לו בפועל בנות, לבין גוי שאין לו (ואף לא יהיו לו) בנות, [כמו לדוגמא הכמרים שאינם מתחתנים], כיוון שלא חילקו חכמים , או מכיוון שגם אם אין לזה בנות, יש לאחרים .

בנוגע לפלטר – בעל מאפיה – גוי, מכיוון שהוא טרוד בעבודתו, לא שייך משום חתנות; וכמו שיבואר לקמן .

התפשטות האיסור

מכיוון שהלחם הוא מצרך יסוד בחיי האדם ואי אפשר לחיות בלעדיו, וכמו שאומר הפסוק "על הלחם יחיה האדם" , לא יכלו רוב הציבור לעמוד בגזירה זו, ולכן התירו אותה משום חיי נפש.

הראשונים מדייקים זאת מדברי הגמרא שרבי שמלאי אמר לר' יהודה נשיאה לאחר שהתיר את השמן, מכיוון שלא התפשטה גזירת איסורו בכל ישראל, שעוד מעט הוא יתיר גם את הלחם; ומזה מובן שגם גזירת הפת לא נתפשטה.

כמו כן מוכח גם מדברי הירושלמי שפת זו היא מ"הלכות של עמעום", כלומר, שחכמים התירו להשתמש בפת של גוי.

פת של פלטר

מצד מידת חסידות ועל פי קבלה, אין לאכול כלל מפת עכו"ם. ואפילו אם יהודי מוכר אותה, יש לברר אם היא לא הגיעה מגוי .

מתי מקילים

כאשר יש פלטר גוי – מאפיה של גויים, אשר מוכרת את הלחמים שלה:

המחבר סובר שרק במקום שאין פלטר ישראל אפשר להקל . והרמ"א אומר: שגם אם יש יהודי פלטר – אפשר (ע"פ דברי המרדכי – שההיתר הוא מכיוון שלא פשט האיסור ). אמנם עדיף להיזהר ולא לקחת פת מנכרי במשך השנה, ובמיוחד בעשרת ימי תשובה , באם ישנו פלטר יהודי במקום, אלא אם כן הפת של הגוי יותר יפה משל היהודי. כמו כן בנוגע לשבת יש להמנע מלקחת פת עכו"ם, ומן הנכון (גם לגבי הנ"ל) שיאפה בעצמו חלות לכבוד שבת .

במקום שיש פלטר, אסור לקחת לחם מבעלי בתים, כיוון שעיקר הגזירה הייתה משום חתנות, דהיינו, שלא יווצר קשר בינו לבין הבעלי בתים. אמנם, אם בעל הבית אופה על מנת למכור, הרי הוא כפלטר – ומותר .

באם הפלטר הזמין יהודי לביתו לאכול, פתו היא כפת בעל הבית שאסורה (וזה שונה ממקרה שגוי קנה מפלטר ומאכיל ליהודי, כי הולכים אחר ההתחלה וכדלהלן) .

באם במקום יש פלטר יהודי וגוי, לדעת המחבר אסור לקנות מהגוי כל זמן שליהודי יש עדיין למכור , (אבל אם קנה קודם, יכול לאכול ). אבל לפי הרמ"א יהיה מותר לקנות מהגוי .

גם לדעת המחבר, באם יש לו פת ישראל או שיש בעיר פלטר יהודי, אבל לגוי יש פת יותר יפה, הרי במקומות שנהגו להקל זה נחשב ש"הפת דחוקה לו", מפני החשיבות, ומותר לו לאכול .

פת של בעלי בתים שאסורה, זה גם כאשר הפלטר קנה זאת ממנו, אפילו אם הוא שלח אותה ליהודי, והיהודי ליהודי אחר – היא אסורה לעולם. אבל פת של פלטר – מותרת לעולם, אפילו אם בעה"ב קנה אותה ממנו, כיוון שהאיסור הולך אחר התחלתו – בזמן האפיה .

ההיתר הזה הוא לא רק לפת סתם, אלא גם עוגיות ועוגות (שבלילתן עבה ), הם בכלל פת .

[ב'בייגל', שדרך עשייתו היא: שמכניסים אותו למים רותחים קודם האפיה – אין בעיה של בישולי עכו"ם, כיוון שבמצבו ההוא (כבצק מבושל) הוא לא ראוי לעלות על שולחן מלכים; ורק לאחר האפיה הוא ראוי, ואז הוא מותר משום האפיה].

מתי אוסרים

באם ישנו בצק השייך ליהודי וגוי אפאו, לא הקילו בזה (כמו בבצק השייך לגוי, כיוון שהוא יכול לאפותה בעצמו), ואסור לאוכלו כדין בישולי עכו"ם . ואסור גם למוכרה לגוי, שלא יחשוב שהיא פת ישראל, ויבוא למוכרה ליהודי אחר. אבל אם הוא פתת אותה לשני חלקים, יכול למכור לגוי. ולכן נהגו לא לקנות חתיכות לחם מגוי, שמא הוא קנאו מיהודי, ומחמת איסורה הוא פתת אותה .

באם עירב ביצים וכיו"ב בבצק – אם הביצים מעורבים בעיסה, אין בעיה. אבל באם הביצים "טוחות" על פני הפת (לא מדובר במשיחה סתם, אלא כאשר מחמם את הביצים קודם, כך שיש "ממשות" שלהם על הלחם) – זה אסור, מכיוון שזה ב"עין". (ולפי המחבר זה יהיה מותר) .

איסור זהה ישנו גם בפשטידה שיש בה שומן (של דג) שהוא ב"עין" .

כל ההיתרים דלעיל הם רק כאשר ישנה וודאות מוחלטת לגבי כשרות מרכיבי הלחם (ובביצים אין חשש לאי כשרות, כי ברוב הביצים אין דם וביצי טמאה אינם בנמצא , או שזה בטל לפת ). ולכן צריך להיזהר שלא מושחים את הברזלים שעליהם אופים בחֵלֶב או בחזיר .

כשאין פלטר

במקום שאין פלטר, הדין הוא שאפשר לאכול גם מפת של בעל הבית, כיוון שיש לזה דין של שדה, שבה ע"פ הגמרא מותר . אמנם הרמ"א מוסיף : שאין צורך אף להמתין שיבוא לחם כשר. (ודלא כהמחבר שאומר (לקמן) שצריך להמתין ).

תיקון הלחם

באם הדליק את האש ויהודי אפה, או להיפך, או שהגוי גם הסיק וגם אפה אבל יהודי חתה בגחלים או אפילו רק זרק עץ אחד לתנור – הפת נחשבת כפת ישראל, כיוון שהוא רק צריך לעשות היכר לכך שפיתם של גויים אסורה. ומוסיף הרמ"א, שאפילו אם רק נפח באש – זה מועיל . [ועל פי זה י"ל שה"ה בתנור הפועל על שעון (טיימר), שכיוונו יהודי ].

כמו כן באם אפו את בתנור פעמיים באותו יום, ויהודי "תיקן" את התנור, ובפעם השלישית לא – זה מותר. ומוסיף הרמ"א, שאפילו אם הכשיר את התנור פעם אחת, כל זמן שהאש לא כבתה, אלא היא דולקת מאז – הכל מותר .

אם הכניס את הפת לתנור ללא הכשר ישראל, אף אם הלחם החל להאפות וכבר נקרמו פניו, כל זמן שהאפיה מועילה בו – מועיל תיקונו של היהודי. ויש מי שאומר שגם אם נאפה לגמרי אם בהשבת הלחם לתנור הוא ישביח במשהו – די בזה , דהרי זה בשביל היכר, ודי בהיכר כלשהו .

מתי מותר לכתחילה

בציעת הפת

באם היה עומד לבצוע על הלחם, והביאו לפניו פת ישראל ופת עכו"ם, אם הן שוות – יברך על איזה מהן שירצה. ויש אומרים, שאם הפת עכו"ם יותר חביב עליו, והסיבה היחידה שאינו יכול לאכול ממנה היא שנזהר מפת עכו"ם – יברך עליה משום חיבוב מצווה. ולכן עדיף שיסלק אותה מהשולחן קודם שיבצע מהלחם .

אבל באם יש לו אורח שסועד על שולחנו, והאורח אינו מקפיד על פת עכו"ם, ויש על השולחן מלחם זה, מכיוון שעל בעל הבית מוטלת החובה לברך (ולבצוע) עבור האורח, הותר לו לבצוע עליה משום חיבוב מצווה, וכן הותר לו להמשיך לאכול ממנה כל הסעודה, כיוון שאין זה כבוד שמים – שבוצע עליה, ומיד פורש ממנה.

וכל זה הוא באם הסיבה היחידה שאינו אוכל היא מכיוון שהוא נזהר מפת עכו"ם; אבל אם הפת ישראל יותר חביבה עליו (מצד עצמה), צריך לברך עליה .

בתערובת

מותר לאכול כותח של גוי, ואין לחוש לפת עכו"ם שבו, כיוון שהיא בטלה . (ולחלב שבה אין לחוש, כי זה חלב ישראל , או כי חלב טמאה לא עומד, ושאריותיו בטלות ברוב ).

כמו כן, כל תערובת של פת עכו"ם במאכלים בטלה ברוב, בין אם הייתה זו תערובת עם לח או עם יבש, אבל אין לערב לכתחילה .

אם הוא נזהר מאכילת פת עכו"ם ואוכל יחד עם חברו שאוכלה בקערה אחת – אין בעיה, אע"פ שטעם הפת של חברו מתערב בשלו .

משום איבה

יש מי שאומר , שאם אוכל יחד עם מי שאינו נזהר, ויש חשש של איבה וקטטה באם לא יאכל עמהם מהלחם (שהוא עיקר הסעודה) – התירו לו לאכול עמהם (כדין דמאי) (תוך הבהרה שזהו היתר רק במקרה הזה).

בדרך

אם הוא מהלך בדרך ואין לו פת ישראל, ויהיה לו בעוד ארבעה מיל (אם הוא מקפיד על כך) – ימתין. והרמ"א אומר שמקילים בזה, ואינו צריך להמתין כלל .

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==

הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.