בלילה ההוא נדדה שנת המלך: הבדלים בין גרסאות בדף
שורה 13: | שורה 13: | ||
==לילה ההוא== | ==לילה ההוא== | ||
בחינת "יום" מבטא את התגלות האלקות ובחינת "זה" הוא לדבר העומד נוכח, ומשמעותו במובן של האור האלוקי הוא שאלקות בהתגלות אצל האדם כאלו עיניו רואות אותו, וממילא העולם נחשב כאין, וזהו בחינת "זה היום". אבל בחינת לילה הוא בחינת חשך ואפילה שאינו רואה כלום. כלומר, כי אף שיודע אודות אלקות בכלל, אין זה נתפס במוחו ולכן בחינה זו נחשבת ל"לילה". אולם גם בבחינת לילה יכול האדם להיות בבחינת "זה" דהיינו לנוכח, והוא מחמת גודל האמונה שיאמין באמונה שלימה זכה וטהורה כאילו עיניו רואות ממש.{{הערה|תורה אור צד, ד.}} אולם בעת שישנה העלם והסתר גדול עד שגם באמונה של האדם נופלים ספיקות נמצאת דרגת האלקות בבחינת "לילה ההוא".{{הערה|}} | |||
*הביאור התורה אור ועוד - כי זמן הגלות היא לילה מפני שאין ראיה והשגה אלא רק אמונה. "ההוא" - האמונה אינה בהתאמתות...{{מקור}} | *הביאור התורה אור ועוד - כי זמן הגלות היא לילה מפני שאין ראיה והשגה אלא רק אמונה. "ההוא" - האמונה אינה בהתאמתות...{{מקור}} | ||
*הביאור ב"בלילה ההוא תשכ"ה - זמן הגלות החושך וההסתר הוא כפול עד שאין משיגים ההסתר גופא. | *הביאור ב"בלילה ההוא תשכ"ה - זמן הגלות החושך וההסתר הוא כפול עד שאין משיגים ההסתר גופא. |
גרסה מ־12:39, 2 במרץ 2017
ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה. | |||
אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך. |
בלילה ההוא נדדה שנת המלך אלו מילים המתארות את תחילת שלב נוסף בנס ההצלה של היהודים בתקופת מלכות אחשוורוש במגילת אסתר, והן חלק מסיפור נס חג הפורים. שלב זה לפי דברי חז"ל מתאר את "תוקפו של (ה)נס" ועיקר הנס. בעת קריאת המגילה נהוג שהקורא מגביה את קולו מפסוקים אלו.
בתורת החסידות התייחסות רבה לשלב זה ומאמרים רבים עוסקים בביאור משמעותו הפנימי של אירוע זה. מתוך התייחסות עיקרית לביאור הילקוט שמעוני[דרוש מקור] כי הכוונה ב"המלך" היא ל"מלכו של עולם" הקב"ה.
השתלשלות המאורעות
כהמשך לפרק חמישי של המגילה בה מסופר אודות הזמנת אחשוורוש והמן על ידי אסתר לסעודה, וכהמשך לעצת זרש על בניית עץ תלייה למרדכי, מספרת המגילה אודות מאורעות אותו הלילה.
בַּלַּיְלָה הַהוּא, נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר, לְהָבִיא אֶת-סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיִּמָּצֵא כָתוּב, אֲשֶׁר הִגִּיד מָרְדֳּכַי עַל-בִּגְתָנָא וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי, הַסַּף: אֲשֶׁר בִּקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד, בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מַה נַּעֲשָׂה יְקָר וּגְדוּלָּה לְמָרְדֳּכַי, עַל זֶה; וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, מְשָׁרְתָיו, לֹא-נַעֲשָׂה עִמּוֹ, דָּבָר.
— אסתר ו, א-ג
במקביל, המן בסיימו להכין את העץ למרדכי בא לבקש את אישורו של המלך לתליה.
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, מִי בֶחָצֵר; וְהָמָן בָּא, לַחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַחִיצוֹנָה, לֵאמֹר לַמֶּלֶךְ, לִתְלוֹת אֶת-מָרְדֳּכַי עַל-הָעֵץ אֲשֶׁר-הֵכִין לוֹ. וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ, אֵלָיו--הִנֵּה הָמָן, עֹמֵד בֶּחָצֵר; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, יָבוֹא.
— אסתר ו, ד.
אולם בעוד המן שוקל לבקש רשות להמית את מרדכי, המלך רואה בהמן את האיש המוכשר להיטיב עמו.
וַיָּבוֹא, הָמָן, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ, מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וַיֹּאמֶר הָמָן, בְּלִבּוֹ, לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר, יוֹתֵר מִמֶּנִּי. וַיֹּאמֶר הָמָן, אֶל-הַמֶּלֶךְ: אִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת, אֲשֶׁר לָבַשׁ-בּוֹ הַמֶּלֶךְ; וְסוּס, אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ, וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת, בְּרֹאשׁוֹ. וְנָתוֹן הַלְּבוּשׁ וְהַסּוּס, עַל-יַד-אִישׁ מִשָּׂרֵי הַמֶּלֶךְ הַפַּרְתְּמִים, וְהִלְבִּישׁוּ אֶת-הָאִישׁ, אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ; וְהִרְכִּיבֻהוּ עַל-הַסּוּס, בִּרְחוֹב הָעִיר, וְקָרְאוּ לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, מַהֵר קַח אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, וַעֲשֵׂה-כֵן לְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, הַיּוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ: אַל-תַּפֵּל דָּבָר, מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. וַיִּקַּח הָמָן אֶת-הַלְּבוּשׁ וְאֶת-הַסּוּס, וַיַּלְבֵּשׁ אֶת-מָרְדֳּכָי; וַיַּרְכִּיבֵהוּ, בִּרְחוֹב הָעִיר, וַיִּקְרָא לְפָנָיו, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ. וַיָּשָׁב מָרְדֳּכַי, אֶל-שַׁעַר הַמֶּלֶךְ; וְהָמָן נִדְחַף אֶל-בֵּיתוֹ, אָבֵל וַחֲפוּי רֹאשׁ.
— אסתר ו, ה-יב
לילה ההוא
בחינת "יום" מבטא את התגלות האלקות ובחינת "זה" הוא לדבר העומד נוכח, ומשמעותו במובן של האור האלוקי הוא שאלקות בהתגלות אצל האדם כאלו עיניו רואות אותו, וממילא העולם נחשב כאין, וזהו בחינת "זה היום". אבל בחינת לילה הוא בחינת חשך ואפילה שאינו רואה כלום. כלומר, כי אף שיודע אודות אלקות בכלל, אין זה נתפס במוחו ולכן בחינה זו נחשבת ל"לילה". אולם גם בבחינת לילה יכול האדם להיות בבחינת "זה" דהיינו לנוכח, והוא מחמת גודל האמונה שיאמין באמונה שלימה זכה וטהורה כאילו עיניו רואות ממש.[1] אולם בעת שישנה העלם והסתר גדול עד שגם באמונה של האדם נופלים ספיקות נמצאת דרגת האלקות בבחינת "לילה ההוא".שגיאת ציטוט: תג <ref>
לא תקין; להערות שוליים ללא שם חייב להיות תוכן
- הביאור התורה אור ועוד - כי זמן הגלות היא לילה מפני שאין ראיה והשגה אלא רק אמונה. "ההוא" - האמונה אינה בהתאמתות...[דרוש מקור]
- הביאור ב"בלילה ההוא תשכ"ה - זמן הגלות החושך וההסתר הוא כפול עד שאין משיגים ההסתר גופא.
נדדה שנת מלכו של עולם
- משמעות השינה למעלה וסיבתה (בזמן הגלות)
- הנס שבנידוד השינה.
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ תורה אור צד, ד.