שרגא מלך קפלן

קובץ:שרגא.jpg

הרב שרגא אלימלך קפלן

הרב שרגא אלימלך קפלן, המכונה “ר’ מיילך דער שווררצער”, נולד ביום י”ח באדר שני תרע”ג בעיירה מלאט שבפולין, לאביו הרב אריה לייב קפלן - קוסביצקי, שכיהן כרב בכמה מערי ברית המועצות, ולאמו הרבנית דאברע בת הרב ברוך גרוסברד.

הרב שרגא הגיע ל’תומכי תמימים’ כנער צנום וחולני. הוא התגבר על כל המכשולים הרבים שנערמו בדרכו והיה לאחד התלמידים המתמידים בישיבה. למרות הנדודים הרבים אותם עבר עם חבריו תלמידי התמימים, עסק בלימוד תורה בשקידה ובהתמדה. בזכרונו אצר ‘תמונות’ מגדולי החסידים להם היה עד, והעלה על הכתב זכרונות מ’ציורים’ חסידיים אלו.

ילדותו

בהיותו ילד צעיר פרצה מלחמת העולם הראשונה. פליטים רבים נמלטו ממדינה אחת לחברתה בכדי להתרחק מאיזורי הקרבות. בין הפליטים היתה גם משפחתו. בן שלוש בלבד היה כאשר החלה משפחתו במסע נדודים שהסתיים בעיירה פטרובסק. מצבה הכלכלי של המשפחה היה בכי רע, ובני המשפחה נאלצו לחיות מהעזרה שנתקבלה מארגון הג’וינט.

באותם ימים הגיעו קבוצות של פורעים לעיירות, בזזו והרגו כל מי שנקרה בדרכם. מובן שהקורבנות המרכזיים היו יהודים. מאימת הפורעים ברחה המשפחה לעיירה קטנה בשם גראדישץ הסמוכה לקרמנצ’וג. גם שם הם לא נחו על זירי השלווה בשל הפחד מהכנופיות. בני המשפחה, ובהם מיילך הצעיר, סבלו מרעב כבד וממחלות מדבקות. לאחר שנות סבל אחדות עברה המשפחה לעיירה סמוכה בשם קרילוב. עיירה זו היתה סמוכה מאוד לקרעמנצ’וג, ורק נהר הדנייפר הפריד ביניהם.

לאחר שוך הקרבות, ביקשו הרב קפלן ומשפחתו לחזור לפולין יחד עם הפליטים הרבים שהגיעו ממדינה זו, אלא שהדבר לא יצא לפועל. הרב קפלן ביקש אפוא את נפשו לעלות לארץ הקודש, אולם דרך זו היתה כבר חסומה על ידי הקומוניסטים שכבר אסרו את היציאה מרוסיה. למרות זאת לא התייאש הרב קפלן מהגשמת איוויו. יום אחד שמע על אפשרות לנסוע לישראל דרך העיר באקו שבאזרביג’ן הרחוקה. הוא החליט אפוא להגיע לבאקו עם כל בני משפחתו ומשם להבריח את מעבר הגבול.

המשפחה יצאה לדרך ארוכה. בתחילה עברו דרך יקטרינוסלב, ומשם לאחר נסיעה ארוכה הגיעו לרוסטוב. בעיר זו התעכב משך שבועות אחדים, כיון שלא היה בידו די כסף להמשך הנסיעה.

הרב קפלן שהכיר את חב”ד, החליט להיכנס ליחידות אל אדמו”ר הריי”צ ולשאול את דעתו הק’ האם להמשיך בנסיעה בדרך לארץ הקודש. אדמו”ר הריי”צ ענה בשלילה, בנמקו את סברתו בכך שאנשים כמותו, רבנים ומגידי שיעורים, צריכים להישאר ברוסיה כדי להחזיק את היהדות.

הרב קפלן שמע את דבריו של אדמו”ר הריי”צ, אך עם זאת היה עז חפצו לעלות לארץ הקודש ולמרות בקשת הרבי, ביקש להמשיך בנסיעה. הוא נסע אפוא לתחנת הרכבת ברוסטוב והמתין שם יום שלם. כאשר עמד בתור לקניית כרטיס נסיעה וכבר היה קרוב לקופאי, נכנסה לתחנה רכבת מבאקו. יהודי מבאקו שהגיע ברכבת זו, ראהו עומד בתור לקניית כרטיס. הוא ניגש אליו מיד ומשך בשרוולו ולחש לו בשקט: “מה אתה עושה? אתה מסכן את כל המשפחה שלך!” הוא סיפר כי כל יהודי שמגיע לבאקו, נאסר מיד, לאחר שנודע לשלטונות על אזרחים שבורחים לחוץ לארץ דרך באקו.

משפחת קפלן נותרה אפוא ברוסיה כפי שהורה להם אדמו”ר הריי”צ.

לאחר ימים אחדים נסעה המשפחה בחזרה אל העיר קרילוב, בה התגוררו לאחרונה. כאשר שבו לקרילוב, התברר כי תושבי המקום כבר מינו רב אחר במקומו של הרב קפלן. כדי שלא לעורר מחלוקת, עזבה משפחת קפלן את העיר מיד לאחר הגיעם.

בין כה וכה קיווה הרב קפלן להבריח את הגבול והפעם לפולין, אולם בדרך לגבול נודע לו כי דרך ההברחה רווית סכנות. בד בבד הוצע לרב קפלן לקבל מישרת רב בעיירה סקרודנה. התוכנית התבטלה אפוא, והמשפחה התיישבה בעיירה סקרודנה כאשר אבי המשפחה מתמנה לרב. מסיבות שונות עבר כעבור זמן קצר לכהן ברבנות בעיירה נארנסק, ומשם אל העיירה סברוב. מיני אז כונה הרב מסברוב. שנה לאחר מכן חזר הרב קפלן למשרתו בעיירה קרילוב.

מיילך הצעיר הגיע לגיל של לימוד והבנה. אביו התלבט להיכן לשלוח את בנו, שכן ידע כי הישיבות הליטאיות לא יכלו לנצח את הרוח הבולשביקית שנשבה בסערה. הוא העלה בדעתו שתי ישיבות אפשריות: ישיבת החפץ חיים, או ישיבת תומכי תמימים. לבסוף החליט על ליובאוויטש באומרו: “ללמוד תורה יכולים גם בבית, אבל כדי לקבל קורטוב של יראת שמים צריך לנסוע לליובאוויטש”.

הוא נסע אפוא לתומכי תמימים קרמנצ’וג. למרות אזהרות הרופאים כי הנער הצעיר הנו חלש ועדין מידי כדי לצאת מבית הוריו. בישיבה נבחן על ידי ראש הישיבה הרב יחזקאל הימלשטיין.

בתומכי תמימים

התנאים הגשמיים ששררו באותם ימים בישיבה, פגעו קשות בבריאותו. כבר בימים הראשונים לשהותו בישיבה. הוא נדבק במחלת הקדחת וזו פשטה בגופו. חומו עלה והמחלה התחזקה.

אביו הרב קפלן, שהיה בעל לב רחום, לא שקט. הוא הכיר את חולשתו הגופנית של בנו, ולכן, ימים אחדים לאחר שהניח את בנו בישיבה, שב לראות את מצב בנו. לתדהמתו מצא את בנו רתוק לספסל וקודח מחום. הרב קפלן החליט לקחת את בנו חזרה הביתה. בדרכם ביקרו אצל רופא שקבע כי הנער צריך לנפוש כל חודשי הקיץ. כששמע כי הנער מיילך הצעיר היה אמור ללמוד מחוץ לבית, נדהם; הוא פסק בנחרצות כי עליו להיות כמה חודשים במנוחה מוחלטת.

הוחלט כי הילד ישהה בבית הוריו בעוד אביו ילמדו תורה באופן פרטי. מידי יום יצאו האב ובנו אל היער הסמוך, שם לימד האב הגאון את בנו, ומאידך קיימו את מצוות הרופא לנפוש ולשאוף אויר צח.

הלימוד ביער לא סיפק את מיילך הצעיר, וזאת למרות שאביו היה למדן מופלג. הוא ביקש לשוב לישיבה. בתחילה הוריו לא שמעו לטענותיו מחשש לבריאותו. אלא שבאותם ימים התקבל בבית המשפחה מכתב מהרב הימלשטיין, ראש ישיבת ‘תומכי תמימים’ בקרמנצ’וג.

הרב הימלשטיין במכתבו התנצל בפני ההורים, וכתב כי במשך כל הקיץ לא כתב להם מאומה, כיוון שהוא עצמו לא שהה בישיבה בחודשים אלו מחמת חולשתו ומחלתו. ואילו כעת, לקראת זמן חורף, הוא מבקש שמיילך יבוא לישיבה והוא מבטיח לסדר לו מקום לינה, וכן ‘טעג’ (בחורי הישיבה סעדו ‘ימים’ בבתים של תושבי העיר, כאשר בכל יום אכלו במקום אחר) במקום נאות.

ואכן, לאחר הפצרות מרובות של מיילך, נשלח שוב לישיבה, כאשר הפעם נכנס ללמוד בשיעור של הרב הימלשטיין. זה האחרון סידר לו ‘טעג’ בבתי הגבירים של קרמנצ’וג, בעוד שאת מקום השינה קבע לו בביתה של אלמנה שאף בניה למדו בישיבה.

מיילך התקשה בתחילה לקבל את התנאים הללו, למרות שנחשבו למשופרים, כיוון שהיה ביישן בטבעו ולא הורגל לאכול בבתי זרים. אבל עם הזמן כבר נכנס דבר זה למסלול של רגילות. בינתיים החל ללמוד במרץ רב את פרק ‘השולח’ שנלמד בישיבה באותם ימים.

'מתנגד' נהפך לחסיד

מכשול נוסף עמד בדרכו בישיבה. אמנם ‘נגלה’ הוא למד בהתמדה גדולה; הנהלת ותלמידי הישיבה הכירו בכשרונותיו ובלמדנותו, אולם חסידות סירב ללמוד. הוא טען כי מעולם לא שמע אודות חסידות, ואף אביו לא נהג מעולם במנהגי החסידים. לא פלא אפוא שמיילך לא מצא לנכון להשתתף בשיעור התניא יחד עם שאר תלמידי הישיבה. הוא גם סירב לשנות את נוסח התפילה ומנהגים נוספים שקיבל מבית אבא. עקב כך היו חבריו בישיבה מכנים אותו ‘מתנגד’.

באחד הימים החליטה הנהלת הישיבה להעבירו מבית האלמנה שם לן, זאת לאחר שבכור בניה סר מדרך הישר, ובביתו החזיק ספרים חיצוניים. ההנהלה חששה לנפשו של הנער הצעיר, ועל כן הודיעו לו כי יותר לא ילון בבית האלמנה. לא עזרו התחנונים והבקשות, וגם התזכורת להבטחה שניתנה כי יישן במקום טוב. כך נאלץ שוב להתרגל לשינה על ספסל בעזרת נשים.

כמה ימים לאחר מכן סידרה ההנהלה לנער המפונק אכסניה אחרת, בביתו של יהודי קשיש שגר לבדו. אל ר’ מיילך צורף התמים העשיל חורכין, תלמיד ישיבה בוגר כדי שיפקח על מעשיו (העשיל חורכין זה נהרג בימי מלחמת העולם השניה, הי”ד).

העשיל השפיע עליו רבות, ועם הזמן אף הצליח לקרבו לדרכי החסידות. כבר בלילה הראשון, כאשר מיילך התכוון לעלות על יצועו, ראה אותו העשיל קורא קריאת שמע שעל המיטה שלא כפי נוסח חב”ד, ומיד תבע ממנו כי יקרא קריאת שמע בנוסח החב”די המקובל. ר’ מיילך שנשכב לישון ללא ציצית כפי שהורגל מנעוריו, קיבל מיד הסבר מחברו הבוגר כי יש ‘עניין רוחני’ לישון עם ציצית. מידי ערב לפני השינה, היה העשיל מספר לחברו סיפורי חסידים, וכך הכניסו אט אט לעולמם של חסידים. זו היתה התנופה שהעלתה אותו לדרך החסידות.

לקראת חודש ניסן החלו רבים מתלמידי הישיבה להתכונן לנסיעה לביתם, וגם ר’ מיילך החליט לבקר בבית לאחר חצי שנה של שהות רצופה בישיבה.

בחג הפסח שהה בביתו, ולאחר פסח נפל למשכב. הרופא אצלו ביקר הזהיר את אביו כי יש לשמור על בריאותו, ואסר לשלוח אותו ללימודים מחוץ לעיר הרחק מהבית. תחת זאת הורה לנער לנפוש בנאות דשא.

מחוסר ברירה הוחלט שגם בקיץ זה יישאר מיילך בביתו וילמד עם אביו ביער הסמוך, כפי שנהג בשנה החולפת. החלטה זו נותרה לו כזיכרון רע כל השנים, כפי שהוא מסביר ברשימותיו: “נשארתי בבית. ומאז ידאב ליבי בזכרי כי באותו הקיץ נאסר מאור עינינו כ”ק אדמו”ר הריי”צ, ואני בכלל לא ידעתי מזה כי הייתי בבית. לו הייתי בישיבה, בוודאי הייתי זוכה לבקר בלנינגרד אצל כ”ק אדמו”ר, כי כמעט כל החברים שלי נסעו ללניגרד לראש השנה”.

לאחר הקיץ המשיך ר’ מיילך את לימודיו בתומכי תמימים פולוצק, אליה עברו תלמידי הישיבה מקרמנצ’וג.

בלילות לן בביתו של השו”ב ר’ שמעריל פלאגרין. ר’ שמעריל היה חסיד מזן מיוחד שהותיר רושם עז על ר’ מיילך.

נדודים

בפולוצק החל מיילך ללמוד תניא כדבעי לראשונה בחייו, וזאת בזכות הסבריו המאלפים והמרתקים שנתן הרב שלמה חיים קסלמן על התניא.

בהיותו בפולוצק ר’ מיילך כבר לא התארח בבתי הגבירים כפי שהורגל קודם לכן, ולכן לעיתים נאלץ היה ללכת מרחק רב בקור העז כדי להשביע רעבונו בארוחת ערב דלה, ולעיתים אף היה מוותר על כך.

מפולוצק עבר לישיבת תומכי תמימים נעוועל, שם שמע שיעורים מראש הישיבה הרב יהודה הבר הי”ד. במשך זמן היה תחת הדרכתו של המשפיע הרב החסיד ר’ מענדל פוטרפס ע”ה שהיה מבוגר ממנו רק בשנים אחדות.

בחורף תרפ”ט נסגרה הישיבה בנעוול, והתמימים התפזרו בערים השונות ברחבי ברית המועצות. ר’ מיילך יחד עם חבריו עבר ליקטרינוסלב, שם כיהן ברבנות הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון ע”ה, אביו של הרבי מלך המשיח.

בתקופת שהותו ביקטרינוסלב, זכה להיות מקורב ביותר לרבי לוי יצחק, ופעמים רבות אף זכה לשמוע ממנו דברי חסידות.

בהמשך נדד ממקום למקום כדי שיוכל להמשיך וללמוד. בשלב מסויים ביקש לברוח מברית המועצות יחד עם עוד כמה מחבריו התמימים. כדי שיוכל להסתדר בארץ הקודש, ביקש מרבי לוי יצחק כתב המלצה, בו כתב עליו בין היתר: “אברך יקר ונכבד אשר כל עסקו ולימודו הוא בתורה ויראת ה’, ועושה בה חיל, הולך בתום בדרך התורה והמצוה. וראוי הוא להתקרבות יתירה בכל מאי דאפשר בסבר פנים יפות וחיבה יתירה. ועל זה באתי על החתום יום א’ כ”ט ניסן ה’תרצ”ב”.

בתקופה בה למד ביקטרינוסלב, הגיע אביו לבקרו, ואף שמח להיפגש עם רבי לוי יצחק. השניים כבר הכירו מפגישה קודמת באסיפת הרבנים הידועה בקורוסטין.

מיקטרינוסלב המשיך ר’ מיילך בנדודיו לגרוזיה הרחוקה, שם התיישב עם כמה תמימים בעיר סצחרי. התמימים ניצלו את השקט היחסי והמשיכו בלימודיהם בהתמדה ובשקידה.

זמן מה לאחר מכן, נודע להם על אפשרות להבריח את הגבול מגרוזיה לתורכיה ומשם הדרך קלה לעלות לארץ הקודש. הוא וחבריו באו במשא ומתן עם מבריח מקצועי. לאחר שסוכם על תנאי העברה, התכוננו התמימים ללילה הגורלי.

כמה ימים לפני חג הפסח תרצ”ג, התאספו בעיר באטום שבגרוזיה עשרים ושלושה יהודים שהגיעו מכל רחבי גרוזיה ואוזבקיסטן. כמה מהם היו תמימים. עיר זו היתה רחוקה מהגבול עם טורקיה מרחק של עשרה קילומטרים בלבד.

בין אנשי הקבוצה למבריחים סוכם על סיסמה מסויימת, כאשר מיד עם הישמע הסיסמא עליהם להתחיל לעבור את הגבול. הסיסמא אמנם נשמעה די מהר, ואנשי הקבוצה החלו לצעוד במהירות לעבר הגבול. אלא שתוך רגעים נדהמו לראות את אנשי המשטרה החשאית סוגרים עליהם מכל עבר. עד מהרה הבינו כי נפלו במלכודת של אנשי המשטרה החשאית, ששלחה סוכן במסווה של מבריח מקצועי.