אבא יסד ברתא

"אַבָּא יָסַד בְּרַתָּא" (מילולית: אַבָּא יָסַד הַבַּת). הוא מאמר הזוהר בפרשת פנחס (דף רנו, עמוד ב), המפרש את הכתוב (משלי ג, יט) "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אֶרֶץ" - "בְּאַבָּא יָסַד בְּרַתָּא".

על מאמר זה מבוססים יסודות רבים בתורת החסידות. משמעות מאמר זה, ש"אבא" - בחינת חכמה של עולם האצילות, הוא היסוד והשורש של "בְּרַתָּא" - (הבת של האב) היא בחינת ספירת המלכות. קשר זה בנוי על כך כי "נעוץ תחילתן בסופן", שיש קשר בין הספירה הראשונה לבין הספירה האחרונה.

ספירת החכמה היא בבחינת יראה עילאה ביחס לספירת המלכות שהיא בבחינת יראה תתאה.

ביאור

הכוונה היא לבחינת פנימיות החכמה הנקרא "קדמות השכל", שהיא למעלה מחיצוניות החכמה - חלק החכמה השייך לשכל הבינה, הנה, שם דוקא הוא שורש המלכות.

שאף על פי שהמלכות היא הספירה התחתונה מכל העשר ספירות, והיא בחינה מצומצמת מאד לעומת הספירות, שכל הספירות הן מהותיות, כל ספירה לפי ענינה, אבל ספירת המלכות - "דלית לה מגרמא כלום" (אין לה משל עצמה כלום), הרי כל ענינה רק לגלות את הספירות העליונות בבריאה, מכל מקום - שרשה גבוה מהספירות, והוא בקדמות השכל - פנימיות החכמה.

והמשל לזה הוא התהוות מבטא האותיות על ידי חמש מוצאות הפה - האח"ע מהגרון, גיכ"ק מהחיך, דטלנ"ת מהלשון, זסשר"ץ מהשניים, בומ"ף מהשפתיים.

והנה, השינוי במבטא האותיות (העיצורים) שנוצר על ידי השינויים הנעשים במוצאות הפה, אין מקורו בשכל וההכרה של האדם, שכאילו "מורה" למוצאות הפה להתנועע בתנועה מסויימת כדי לפלוט ולבטא עיצור זה או אחר, אלא מקורו ברצון הנפש שלמעלה מהשכל -קדמות השכל- שלפיו ינועו המוצאות ויווצרו אותיות.

וכך גם בנמשל, הנה ספירת המלכות (ברתא) נקראת בזוהר הקדוש בשם "פה", שממנה יוצאים ונמשכים "כב אותיות", שהן אורות אלקיים אשר מצירופיהם - נבראים כל העולמות.

ועל זה נאמר: "אבא יסד ברתא" - יסוד ושורש האותיות של ספירת המלכות הוא מ"אבא" - פנימיות חכמה - קדמות השכל, שהוא מדריגת ה"רצון" שלמעלה מהשכל.

(חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")