משתמש:שלום/עירוב חצרות

מצות שהונחו כעירוב חצרות, בבית הכנסת האר"י האשכנזי בצפת

עירוב חצרות היא תקנה הלכתית בהלכות ערובין, המתירה את הטלטול (הוצאת חפצים) בשבת בין רשויות היחיד פרטיות או משותפות שנמצאות בבעלות שונה בתחום חצר אחת או בחצרות צמודות, (כגון מבית לחדר מדרגות או לחצר משותפת, או מחצר לחצר אחרת), דבר האסור מדרבנן, (איסור טלטול בין רשויות היחיד) באמצעות יצירת שותפות סמלית בין כל הדיירים בכל הרשויות הנפרדות, ההופכת את כל הרשויות הנפרדות לרשות אחת משותפת.

על פי דברי רב יהודה בשם שמואל הנמסרים בגמרא‏‏ תקנה זו תוקנה על ידי שלמה המלך, והיא אחת משבע מצוות דרבנן.

תקנה זו נמצאת בשימוש נרחב גם בימינו, בעיקר כהשלמה לתקנת העירוב. (אולם לא כל עירוב מוכרח לכלול בתוכו עירוב חצירות.) כיום מקובל לערב ישובים, שכונות וערים שלמות בעירוב חצרות אחד, לאחר שכל העיר הוקפה בעירוב ההופך אותה לכעין חצר אחת, והכנת העירוב היא באחריות הרבנות המקומית ולא באחריות אנשים פרטיים. אולם בעבר היה מקובל לערב קבוצות קטנות של בתי מגורים, והאחריות על הכנת עירוב החצרות הייתה על הדיירים במקום.

לתקנה עירוב חצרות ישנה תקנה מקבילה ודומה בדיניה בשם שיתוף מבואות, המיועדת לשתף חצרות שונות הפתוחות למבוי אחד הפתוח לרשות הרבים, בדומה לתקנת עירוב חצירות המשתפת בתים שונים הפתוחים לחצר אחת או חצרות צמודות.

פסקי רבותינו

כאשר בא רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי) לרבי חיים סולובייצ'יק מבריסק לקבל סמיכה לרבנות, היה אז חג הסוכות, והתעוררה באותה זמן שאלה בנוגע למקום מסוים ששכחו לערב בו ערובי חצרות, וממילא לא יכלו תושבי המקום להביא את מאכלי השבת מהבית לסוכה, ולקיים את מצוות עונג שבת. השאלה באה לפני רבי חיים, שהציג את השאלה בפניו של רבי לוי יצחק, ורבי לוי יצחק פסק כי הסוכה עצמה מערבת, ובדיעבד נחשב הדבר כאילו עירבו דיירי החצר יחד.

הרבי הסביר את הפסק בכך ש"עירוב חצירות" ענינו שהחצר כולה נעשית רשות אחת, והיינו על ידי זה שלוקחים פת או איזה ענין של מזון שבו משתתפים כל דיירי החצר, ומניחים בדירתו של אחד מהם, וכיון ש"דירתו של אדם אינה נמשכת אלא אחר מקום פתו", נעשה מקום זה רשות משותפת של כל דיירי החצר. ובכן במה דברים אמורים שיש צורך בכך - בשבתות של כל השנה, שכל אחד אוכל בדירתו, ולא בדירת חבירו, ולכן, כדי שיוכלו לטלטל בחצר, צריך להוסיף ענין בפני עצמו, שתהי' גם פת ואכילה משותפת לכל דיירי החצר; אבל בחג הסוכות, שממילא אוכלים כולם בסוכה שבחצר, ודעתו של אדם היא במקום שאוכל סעודתו - אין צורך בעירוב בפני עצמו, כיון שסעודת כל דיירי החצר היא באותו מקום ובאותו ענין.

בתורת הקבלה והחסידות

ענין ערובי חצירות בשבת, פירש האריז"ל שעירוב הוא צירוף ע"ב רי"ו, שהם חסד וגבורה. חסד הוא בחינת אהבה, וגבורה בחינת יראה, ולעבודת השם צריך אדם לערוב בו מדות אלה, וכמו שהיה בבריאת העולם, כמו שכתוב במדרש "בראשית ברא אלהים -, בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף מדת הרחמים והקדימו למדת הדין שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים".

הבעל שם טוב אמר כי פירוש העניין הוא על פי מה שכתב בפרי עץ חיים בשם ה' גדליה בשם הארי"זל, שבתחלה היה בחינת יראה בספירות, על כן לא רצה העילה (המשפיע) לרדת ממדריגתו להשפיע להעלול (המושפע) שלא תתפגם קדושתו, וכן לא רצה העלול התחתון לעלות לעליון שלא יתבטל ממציאותו. וזהו בחינת עלה במחשבה לברוא במדת הדין, היינו במדת יראה, ואחר התיקון היה שנבראו במדת אהבה, שהעילה תרד ותשפיע, והעלול יעלה ויקבל.

זהו גם ההסבר למה שכתוב "ביום עשות" (רומז על אהבה ויראה) "ה' אלהים ארץ ושמים", שיתף מדת הרחמים, דהיינו בחינת אהבה, והקדימו למדת הדין שהוא בחינת יראה, כי יחד עם מידת האהבה נצרכת גם בחינת יראה שלא יעלה העלול למעלה ממדריגתו, וכן שלא לרדת העליון למטה יותר מהראוי, והם על ידי שם מ"ב ושם ע"ב, שלא יעלה ולא ירד כל אחד חוץ מתחומו, אלא רק עד תחום הראוי לו. מסיבה זו, מסביר הבעש"ט, "קורה של מבוי שהיא למעלה מכ' אמה ימעט", וכן מ"למטה מעשרה טפחים" אין הקורה כשרה, כדי להורות על כך שנצרכת גם מידת היראה שלא יעלה העלול (הקורה) למעלה ממדריגתו, והקורה או לחיין שאמרו גבהן לא פחות מי' טפחים, כדי להורות על כך שנצרכת גם מידת היראה שלא ירד העילה (הקורה) למטה ממדריגתו, וכן לפירוש הנ"ל שנצרכת בחינת האהבה שהעילה תרד והעלול יעלה אמרינן "פי תקרה יורד וסותם", ו"גוד אסיק מחיצתא".

וזהו ענין העירוב, שלפני שעירבו ונשתתפו צריך להיות בחינת יראה לבדה, והיא - שלא להכניס מהמבוי לחצירות ומהחצירות לבתים, שמכיון דהחצירות והמבוי הם רשות לכל החבירים צריכים אנו לחשבו כרשות הרבים, וחלקו של כל יחיד לעצמו שהוא ביתו הוא בלבד רשות היחיד (המרמז על הקב"ה יחידו של עולם), על כן נצרכת בחינת יראה מלהכניס מהמבוי ומהחצירות לבתים, שהרי זה כמערב חול בקדש, ושלא להוציא מהבתים לחצרות ולמבוי שהרי זה כמוציא קדש לחול, דשמא יטעה ויוציא גם לרשות הרבים גמורה. אבל אם ערבו ונשתתפו, שהרמז הוא כלומר "שכולנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו", וכמו שאנחנו שוים במקום זה שנשאר לכולנו כך כולנו שוין בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו, והרי כולנו רשות אחד, ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים גמורה. וגם ברמז עירוב הוא ע"ב רי"ו, בחינת אהבה משותף לבחינת יראה, אזי מותר להכניס מהמבוי לחצירות ולבתים, ומהבתים לחצר ולמבוי, אבל בחינת היראה צריכה להיות שלא להוציא לחוץ מהמבוי לרשות הרבים גמורה.