משתמש:איציק 770/ארגז חול

א. הערך "הקהל" באנציקלופדיה התלמודית

מצות כינוס כל ישראל במוצאי שמיטה בחג הסוכות, כדי לקרוא באזניהם פרשיות מסוימות בתורה.

הפרקים - א. המצוה; ב. החייבים; ג. הזמן; ד. המקום; ה. הקריאה; ו. הסדר.

א. המצוה

מצות עשה להקהיל כל ישראל בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותם במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת, שנאמר:

מקץ שבע שנים במעד שנת השמטה בחג הסכות. בבוא כל-ישראל לראות את-פני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל-ישראל באזניהם הקהל את-העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את-ה' אלהיכם ושמרו לעשות את-כל-דברי התורה הזאת. המצוה נמנית במניין המצוות. ויש מן הראשונים שמנו בהקהל שתי מצוות: מצוה על המלך שיקרא באזני כל ישראל, ומצוה שבקרוא המלך את התורה יבואו כולם לשמוע. אבל אף לדעת הראשונים שמנו רק מצוה אחת, החובה היא על המלך לקרוא, ועל שם כך נקראת פרשת קריאה זו בשם פרשת המלך. יש שלמדים הדבר ממה שנאמר במלך: וכתב לו את משנה התורה הזאת על-ספר, ושנינו: למה נאמר משנה תורה - שהרי צריך לכתוב את כל התורה - אחרים אומרים אין קורים ביום הקהל אלא במשנה תורה בלבד, הרי שקריאת הקהל על ידי מלך היא. ויש למדים ממה ששנינו שם שלכך נאמר משנה תורה, משום שעתידה להשתנות, והם גורסים: להשתנן, ומפרשים שהמלך היה משנן בפרשת הקהל. ויש למדים ממה שנאמר בפרשת הקהל תקרא את התורה הזאת, וממשמע שנאמר תקרא בלשון יחיד מוכח שאין הכוונה על הכהנים וזקני ישראל האמורים שם, אלא על יהושע שנזכר בראש הפרשה, ויהושע מלך היה. ויש למדים מדברי הנביאים, שנאמר ביאשיהו:

וישלח המלך, ויאספו אליו כל זקני יהודה וירושלים. ויעל המלך בית ה' וכל איש יהודה וכל ישבי ירושלם אתו והכהנים והנביאים וכל העם למקטן ועד גדול, ויקרא באזניהם את כל דברי ספר הברית הנמצא בבית ה'. הרי שהמלך קורא בספר התורה. וכתבו ראשונים שאם עבר המלך ולא קרא, וכן כל איש שלא בא לשמוע, ביטלו עשה, ועונשם גדול מאד, כי זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת.

היו שני מלכים בישראל, כגון מלך יהודה ומלך ישראל, נסתפקו אחרונים מי מהם קורא, ואם שניהם קוראים מי מהם קודם.

אין שם מלך, נסתפקו אחרונים אם בטלה מצות הקהל, שאין חובתה אלא במלך, או שכל מי שהוא גדול הדור יכול לקרוא, כגון נשיא או כהן גדול, ומצדדים לומר שאף כל גדול הדור יכול לקרוא.

חיוב מצות הקהל התחיל אחרי שנתחייבו ישראל בשמיטה, שנאמר: במועד שנת השמיטה, ללמדנו שלא נמנה מקץ שבע שנים משנת ארבעים לזמן היותם במדבר והלאה, והוא זמן שנאמרה פרשה זו בערבות מואב, אלא לאחר שבע שנים שכבשו ושבע שחילקו, שיהיה זמן הקהל במוצאי שמיטה. ואין מצות הקהל אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם. יש מן האחרונים מצדד לומר שהקהל תלוי בשמיטה, ובזמן שאין השמטה נוהגת אלא מדבריהם אף הקהל אינו אלא מדבריהם, ולכן לדעת הסוברים ששמיטה אף בזמן בית שני לא נהגה אלא מדבריהם, אף הקהל לא נהג אלא מדבריהם.

ב. החייבים

הנשים חייבות בהקהל, ואף על פי שזו מצות עשה שהזמן גרמה שהנשים פטורות מהן, בהקהל חייבה אותן התורה בפירוש, שנאמר: הקהל וגו' האנשים והנשים. והטומטום והאנדרוגינוס חייבים בהקהל, שהרי הנשים חייבות. וכל אשה שלא באה לשמוע בהקהל, ביטלה מצות עשה.

אף הטף מצוה להביאם להקהל, כמו שנאמר בתורה: הקהל וגו' הנשים והטף, וכך דרש ר' אלעזר בן עזריה: האנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה הם באים, כדי ליתן שכר למביאיהם. וכתבו ראשונים כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרואים להתחנך, ומביאים אותם כדי שישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם, וזה שכתוב ולמדו ליראה, היינו בעתיד. מהאחרונים יש שכתבו שהטף הם לא אלה שעליהם אמור בפסוק שלאחריו ובניהם וגו' ישמעו ולמדו ליראה, אלא הטף הם שלא הגיעו לחינוך, ועליהם אמרו כדי ליתן שכר למביאיהם, ועל אלה שהגיעו לחינוך נאמר בפסוק השני ישמעו ולמדו. ונסתפקו אחרונים על מי מוטל חיוב הבאת הטף, אם על האב דווקא או אף על הבי"ד. יש מהאחרונים סובר שאין הקטן חייב, אלא אם היה חייב אף אילו היה גדול, אבל כל שבגדלותו פטור, כגון מי שאין לו קרקע שפטור מן הראיה וממילא אף מהקהל, אף כשהוא קטן אין חייבים להביאו, ויש חולקים וסוברים שאף אם הוא פטור בגדלותו, מכל מקום חייב בקטנותו, שהרי אין החובה כאן משום מצות חינוך, אלא גזרת-הכתוב שמצוה על המביאים, ואף קטן שלא הגיע לחינוך חייבים, ולכן אף אם הקטן חרש או סומא וכדומה, שהגדול פטור, הקטן חייבים להביאו.

הגר אשר בשעריך שחייבתן התורה במצות הקהל, הוא גר הצדק. ואף על פי שהגר חייב בכל המצוות, הוצרכה התורה לרבות את הגר בהקהל במיוחד, לפי שהגר אין לו קרקע מארץ ישראל, וכל שאין לו קרקע פטור מהקהל, אלא שריבתה תורה את הגר לחייבו. ויש מפרשים שהוצרכנו לריבוי מיוחד בגר, לפי שאינו מכיר בלשון הקודש, ומכל מקום חייב לבוא, וכן כתבו ראשונים: וגרים שאינם מכירים חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. ויש ממפרשי התורה שכתבו שבגר תושב הדברים אמורים.

כל הפטור מן הראיה פטור ממצות הקהל, חוץ מן הנשים והטף והערל לפי שלמדים גזרה שווה "ראיה, ראיה", שהקישה התורה מצות ראיה והקהל זו לזו. והערל, אף על פי שפטור מן הראיה כיון שאינו פטור אלא מטעם שאינו יכול לבוא בעזרה מפני שהוא מאוס הרי טעם זה שייך רק בראיה, שצריך להיכנס לעזרת ישראל, אבל בהקהל, שהיה בעזרת נשים, יכול ערל להיכנס. ולא אמרו שערל חשוב כטמא, אלא לקרבן או לתרומה, אבל בהקהל שאין קרבן אין דינו כטמא.

הטמא פטור ממצות הקהל, שנאמר בבוא כל-ישראל, וזה אינו ראוי לביאה, שהרי אסור לו לבוא אפילו לעזרת נשים, ולפיכך מחוסר-כפורים, שמותר לו להיכנס לעזרת נשים, חייב בהקהל.

מאחר שכל הפטור מן הראיה פטור ממצות הקהל, הרי החרש, אפילו באזנו אחת, והאילם והסומא אפילו בעינו אחת, והחיגר ברגלו אחת, פטורים מהקהל, וכן הזקן והחולה והרך הענוג מאד, שאינם יכולים לעלות ברגליהם פטורים, ואף העבדים פטורים, ואף על פי שחייבים במצוות שהנשים חייבות לפי שנתמעטו מלימוד מיוחד שהם פטורים מן הראיה, ולפיכך אף מהקהל פטורים.

ג. הזמן

הזמן של הקהל מפורש בתורה: מקץ שבע שנים ממעד שנת השמטה בחג הסכות, ושלא נאמר אפילו ביום טוב האחרון של חג הסוכות, אמרה תורה בבוא כל ישראל, ולמדנו שהוא מהתחלת המועד, והוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית - שמקץ שבע שנים פירושו ככלות שבע שנים - במוצאי יו"ט הראשון של חג הסוכות. יש מפרשים שזמן תחילת המועד הוא מיו"ט הראשון של חג, אלא מפני שתיקון הבימה, שהיו צריכים לעשות לקריאת התורה שם אינו דוחה לא שבת ולא יו"ט, ומאתמול אין עושים אותה, כדי שלא לדחוק את העזרה, לפיכך נדחה עד ראשון לחול המועד. ויש מפרשים שמפני הבימה לא היו דוחים את הזמן, אילו הייתה גזרת הכתוב לקרוא ביום ראשון, שהבימה אינה מעכבת, אלא ש"במועד" מובנו בתוך המועד, ולא ביום ראשון, ומכל מקום אי אפשר לומר ביום שני או שלישי, שהרי כתוב בבוא כל ישראל, שמשמעו בהתחלת המועד, ומתוך כך למדנו שהוא במוצאי י"ט הראשון. יש מהאחרונים שדנו אם הזמן הוא בלילה במוצאי יו"ט הראשון. עבר יום ראשון של חול המועד ולא קיימו מצות הקהל, יש מהאחרונים שכתבו שעדיין אפשר לקיים עד חצי החג, לפי שעד חצי החג עדיין נקרא התחלת המועד, ויש מי שמצדד לומר שבדיעבד יש תשלומין להקהל אף בשמיני עצרת, כשם שיש בו תשלומין לראיה, שהתחלת המועד לא נאמר אלא למצוה לכתחילה.

יום הקהל שחל להיות בשבת, מאחרים אותו לאחר השבת. ומן התורה הקהל דוחה את השבת, וחכמים דחו לאחר השבת. בטעם הדבר אמר ר' אבא שהוא מפני התקיעה, היינו מפני תקיעת החצוצרות והתחנונים - שהכהנים היו תוקעים והמלך היה מתפלל ומתחנן - שאינם דוחים את השבת. ר' יצחק אמר מפני הבימה, שאי אפשר לעשותה בשבת, ולעשות אותה מאתמול אי אפשר, כדי שלא לדחוק את העזרה, אבל התקיעות אינן מעכבות. ר' מתניה אמר בטעם שאין עושים את הבימה מערב יו"ט, לפי שנאמר לא-תטע לך אשרה כל-עץ אצל מזבח ה' אלהיך, שאסור לבנות כל בנין קבוע של עץ בעזרה, ואם יעשוה מערב יו"ט ותעמוד שני ימים הרי זה נראה כעושה לקביעות. ויש מהראשונים מפרשים הטעם שהיו מאחרים הקהל, לפי שבהקהל צריכים להביא את הטף, ובשבת אי אפשר להביאם.

ד. המקום

במקום ההקהל והקריאה נחלקו תנאים:

בימה של עץ היו עושים לו בעזרה, ר' אליעזר בן יעקב אומר בהר-הבית, שנאמר: ויקרא-בו לפני הרחוב אשר לפני שער-המים מן-האור עד-מחצית היום וגו' ויעמד עזרא הספר על-מגדל-עץ אשר-עשו לדבר וגו' ויפתח עזרא הספר לעיני כל-העם וגו', ואף על פי שקריאה זו הייתה לא בהקהל, אלא בראש השנה, מכל מקום מוכיח שכמו שעזרא עשה להודיע ולהבין לכל העם את התורה, מסתמא כן עשה גם המלך בהקהל. בבבלי אמרו שבעזרת נשים היה קורא, ואף דברי חכמים שאמרו בעזרה היה קורא, פירשוהו בעזרת נשים, שאי אפשר לומר בעזרת ישראל, שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, ומצינו בהקהל שאף מלכי בית חשמונאי היו יושבים. בדעת הירושלמי נראה שסוברים שבעזרת ישראל הייתה הקריאה, שכן אמרו שהמלך לא היה יושב אלא סומך על הכותל, משום איסור הישיבה בעזרה, והרי בעזרת נשים מותרת הישיבה. הלכה בעזרת נשים הייתה הקריאה. ויש מהאחרונים שנסתפקו אם היה עיכוב שדווקא בעזרת נשים, והיינו בבית המקדש, או אפשר שאף במקום אחר בירושלים מותר, ויש שכתב שהקהל הוא במקום ראיה, ככתוב בבוא כל ישראל לראות, ולכן עזרת נשים הסמוכה לעזרת ישראל הוא שמותר, מה שאין כן ירושלים שלא שייך שם כלל בבוא לראות.

ה. הקריאה

קריאת הקהל היא מספר משנה תורה, ויש מהתנאים מפרשים האמור במלך וכתב לו את משנה התורה, לפי שאין קורין בהקהל אלא במשנה תורה בלבד. וקורא מתחילת אלה הדברים עד שמע ושמע - עד סוף הפרשה - ומדלג לפרשת והיה אם שמוע ומשם מדלג לפרשת עשר תעשר, וממנה מדלג לפרשת כי תכלה לעשר ומשם חוזר למפרע וקורא פרשת המלך וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה. ואף על פי שפרשת המלך מפסקת בין עשר לכי תכלה קורא את אלה יחד, שלא להפסיק במעשרות. יש גורסים ברכות וקללות אחר כי תכלה לעשר ואחר כך פרשת המלך, שאחרי ברכות וקללות חוזר למפרע וקורא אשימה עלי מלך. ויש סוברים שמעשר תעשר קורא על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ופוסק, ויש גורסים: ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם, ולא הזכירו במפורש פרשת המלך. בתוספתא רבי חולק וסובר לא היה צריך להתחיל מראש הספר אלא שמע והיה אם שמוע עשר תעשר וכי תכלה לעשר ופרשת המלך עד שגומר את כולה. בטעם קריאת הפרשיות כתבו ראשונים שקורא שמע שהיא קבלת מלכות שמים, והיה אם שמוע שהיא קבלת עול מצות, ברכות וקללות שהן קבלת בריתות של תורה, ומשמיע לרבים עשר תעשר, מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות.

קריאת הקהל היא אחת מהקריאות הנאמרות בלשון הקודש, שנאמר: תקרא את-התורה הזאת, בלשונה, אף על פי שיש שם לועזות וגרים שאינם מכירים חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני. אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבים לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע - שאין לו שמיעה טובה, או שעומד במקום רחוק - מכוין לבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת, ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל.

ו. הסדר

כיצד הייתה קריאת הקהל, תוקעים בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם, וכן שנינו: אותו היום כוהנים עומדים בגדרים ובפרצות וחצוצרות של זהב בידיהם תוקעים ומריעים ותוקעים, כל כהן שאין בידו חצוצרה אומרים דומה שאין כהן הוא, ושכר גדול היה לאנשי ירושלים, שמשכירים חצוצרות בדינר זהב. ואף כהן בעל מום תוקע באותו יום, וכן העיד ר' טרפון שראה חיגר עומד ומתריע בחצוצרות, ומשם אמרו חיגר תוקע במקדש.

ומביאים בימה גדולה, ושל עץ הייתה, ומעמידים אותה באמצע עזרת נשים. וכתבו ראשונים שהבימה היו בונים מערב יו"ט בנין של פרקים, ובחולו של מועד לא היו עושים שום בנין, אלא היו מקימים אותה ומחברים הפרקים יחד, ואם לא בנו אותה מערב יו"ט לא היו בונים אותה אפילו בחול המועד, שאין הבימה מעכבת הקריאה. והמלך עולה ויושב עליה, כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך, משום כבודו של מלך, כדי להדרו ברוב בני אדם, שמראים את מעלותיו, מעלה למעלה ממעלה. ובספר עזרה, שכתב משה, בו היו קוראים בפרשת הקהל. והמלך מקבלו כשהוא עומד, ואם רצה ישב. וקורא כשהוא יושב, ואגריפס המלך עמד וקיבל וגם קרא מעומד ושיבחוהו חכמים. ופותח ורואה ומברך כדרך שמברך כל קורא בבית הכנסת, וקורא הפרשיות עד שהוא גומר וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, ומוסיף שבע ברכות, ואלו הן: רצה ה' אלהינו בעמך ישראל וכו' מודים אנחנו לך וכו' אתה בחרתנו מכל העמים וכו' עד מקדש ישראל והזמנים, כדרך שמברכים בתפלה, הרי שלש ברכות כמטבען, רביעית מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם ערוך אתה ה' השוכן בציון, חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם בה הבוחר בישראל, ששית מתפלל על הכהנים שירצה האל עבודתם, וחותם בה ברוך אתה ה' מקדש הכהנים, שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל שעמך צריכים להיוושע בא"י שומע תפלה.