דיבור

הדיבור הוא אחד מלבושי הנפש, המשמש לתיקשור עם אנשים אחרים. בעולמות העליונים הדיבור מכנה המשכה וגילוי מדרגה אחת לדרגה נמוכה יותר.

כוח הגילוי

הצורך של הדיבור הוא לא עבור האדם עצמו, שהרי כאשר הוא לבד, הוא לא זקוק לדבר. אלא הצורך הוא בכדי לדבר עם אחר, ולגלות לו את הנעלם במחשבתו. בזה חלוק הדיבור מהמחשבה, בכך שהמחשבה משמשת את האדם עצמו, ואילו הדיבור משמש להשפעה לאדם אחר. וכמו שזה באדם, כך זה גם למעלה, שעניין הדיבור הוא ההשפעה לדרגה אחרת – מה"עילה" ל"עלול". אבל כאשר הדרגה העליונה יותר אינה משפיעה, אלא היא מקבלת שפע לעצמה מדרגה עליונה יותר, היא נקראת "אילם".

והיינו, שעל ידי דיבורו של הרב התלמיד יוכל להבין ולהשכיל את כל השכל של הרב, אפילו שאין ערך בין התלמיד לרב בעצם החכמה (שהרי הרב הינו הרבה יותר חכם ממנו). אבל בשכל הזה שהרב השפיע לתלמיד יש ערך לתלמיד עם הרב, שהרי הוא מבין את השפה של הרב כמוהו. אלא שבזה עצמו יש התחלקות, שכל מקבל מבין לפי ערכו – לזה במיעוט ולזה בהתרחבות, לכל אחד לפום שיעורא דיליה.

אף שמצד אחד הדיבור הוא מגלה את הצפון באדם, אך מצד שני הוא מהווה גם העלם עליו. דהיינו, שכאשר החכם ידבר את דבריו, הוא לא אומר את כל מה שנעלם במחשבתו, אלא רק מעט, באופן השייך לתלמיד. וגם בזה, אם התלמיד אינו כלי, אף שישמע את כל דברי הרב הוא לא יבין. וכמו קטן החוזר על מילים ומשפטים אף שאינו מבין כלל מה הוא אומר.

טעם ההעלם הזה יכול להיות בב' אופנים – א. מכיוון שהדיבור מעלים על השכל. ב. מכיוון שמה שנמשך לדיבור הוא רק החיצוניות של השכל.

גילוי לעצמו

בדרך כלל, כאשר אדם מדבר, זה בכדי לגלות לאדם אחר שחוץ ממנו. אולם יש גם פעמים שאדם מדבר בכדי לגלות לעצמו, אף שבדרך כלל די לו בשכלו ובמחשבתו. דיבור זה איננו בשביל הזולת, והוא במדרגה יותר גבוהה מאשר דיבור לאחר, ולכן אחר השומע לא יבין את דיבוריו.

אמנם גם דיבור זה הינו עניין של השפלה וירידה, כיוון שאור השכל שבמחשבה הינו דק ורוחני יותר מכפי שהוא מתלבש בדבור; ועד שפנימיות השכל אינה יכולה להתגלות בדבור כלל.

עניין זה מהווה הסברה בכך שמצינו את עניין הדיבור בדרגות הכי נעלות כא"ק, ועד שיש אפילו את מלכות דא"ס. אך במלכות – דיבור זה, הכוונה היא לדיבור – גילוי לעצמו, ולא לזולת (ח"ו).

מקור הדיבור

ערך מורחב – אותיות (בנפש)#אותיות הדיבור

כח הדיבור מקבל את תוכן הדיבורים מהשכל ומהמידות דרך המחשבה. בדרך כלל הדברים עוברים מהשכל דרך המידות, אך לעיתים כח הדיבור יכול לקבל ישירות מהשכל, ללא ממוצע המידות.

אופן ההמשכה מהשכל למידות מבואר בעץ חיים, ש"בחי' נוקבא דז"א מתחיל מחזה דז"א". דהיינו, ש"ז"א" זה המידות חסד וגבורה. ומהמוח יוצאת המשכה דרך הגידים ללב שהוא מקום המדות. ומן הלב הצמוד לריאה מתחיל להיות הדיבור – שהבל יוצא מהריאה ונעשה קול. ונמצא שהתלבשות החיות מהחכמה בדיבור נעשית על ידי המידות שבלב, על ידי צמצומים, דרך נקבים וחלונות.

כל זה הוא לגבי תוכן הדיבורים, אבל שורש האותיות שבהם מדבר הוא מ"קדמות השכל ורצון הנפש".

ספירת המלכות

ערך מורחב – ספירת המלכות

כח הדיבור הוא אחד המאפיינים של ספירת המלכות, שענינה הוא להשפיע לדרגות נמוכות יותר – אל מחוץ לאדם עצמו. דהיינו, עולם האצילות נחשב כאדם הכולל את כל עשר הספירות, ועולמות בי"ע נחשבים כאנשים אחרים; וההשפעה אליהם הינה על ידי הדיבור של ספירת המלכות – עשרה מאמרות שבהם נברא העולם.

ולכן המילה "דיבור" הינה מלשון "ידבר עמים תחתנו", שזהו לשון הנהגה והמשכה. והיינו, כמו שכתוב "דבר מלך שלטון", שהנהגת המלוכה היא על ידי הדיבור, שהדיבור הוא הוא חיצוניות מידת המלכות, אולם עצמיותו של המלך אינה נמשכת בדיבור, כיוון שעניינו של המלך הוא זה שהינו מרומם ומנושא מהעם, ורק דברו מגיע אל העם.

והיינו, שעל ידי הדיבור המלך מגלה וממשיך את עצמו אל העם, אך הוא עצמו נשאר מרומם מהם, וכל אחד מבין את הפקודה לפי הבנתו. ובנוגע להשפעת החיות של המלכות לעולמות, הכוונה היא – שהדיבור נמשך לכל הנבראים לכל אחד לפי עניינו, שהרי כל אחד מבין את דברי המלך לפי ערכו, ואופן השפעה זה מכונה – ממלא כל עלמין, כיוון שנמשך לכל אחד לפי עניינו.

אמנם, אף שהמלכות מגלה את האור בעולמות בי"ע, היא גם מעלימה עליו, שלא יתגלה בכל כוחו כפי שהוא מאיר בעולם האצילות. והיינו, או שהמלכות מכסה על האור, שהרי על שם זה היא מכונה "ים", שהוא עלמא דאתכסיא, או שבדיבור – במלכות – יכול להמשך רק חיצוניות האורות, אבל לא הפנימיות.

פעולת הדיבור

מלבד זאת שהדיבור מועיל להעברת מסרים אל אדם אחר, הוא גם מועיל להוספה בעצם השכל והמידות.

מכיוון שמקורן של אותיות הדיבור הוא מעצם הנפש, לכן כאשר השכל והמידות נמשכים אל הדיבור, הם נדרשים קודם כל להתחבר אל עצם הנפש, שממנה נלקחות האותיות. ועל כן נמשך בהם עוד יותר ממה שהיה בהם לפני זה.

בכח השכל – החכמה והבינה שבנפש הם רק לאחר הגילוי של נקודת החכמה, אבל בעצם מקור השכל הוא בכח המשכיל, שממנו נמצא אור השכל. ועל ידי שהשכל נמשך בדיבור, מתוסף בו באורך (הסברת השכל לאנשים בעלי הבנה מצומצמת יותר, גם על ידי משלים וכיו"ב), רוחב (הרחבת העניין ודימויו לעניינים אחרים) ועומק (העמקה בעצם הדבר, ועל ידי זה הבנה נעלית הרבה יותר).

זאת מכיוון שהשכל המגיע באופן רגיל מכח המשכיל אל המוח הוא רק מהחיצוניות שבו, אך על ידי הדיבור, כשמגיעה התעוררות מלמטה, אזי ה"אור חוזר" הינו יותר נעלה, ולכן אף שהשכל הינו מוגבל בעצמו; אך כאשר הוא מגיע לדיבור, אזי אותיות הדיבור מכריחות אותו להתגלות יותר ממה שהוא בעצמו.

במידות – גם במידות שבאדם מתוסף אור מהנפש כאשר האדם מדבר אודותם. וכמו שכאשר אדם מדבר על אהבה, האהבה מתחזקת אצלו, וכן בשנאה וכו'. בגלל זה אמרו חכמינו שכאשר אדם כועס, שישתוק, וכך יעבור הזעם; כיוון שאם לא ישתוק, כעסו רק יגבר.