רצון: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "גם כן" ב־"גם כן ") |
מ (החלפת טקסט – " ," ב־",") |
||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
יש בה שני דרגות שונות, א. גלוי הרצון. ב. עצם הרצון, הנקרא '''דעת'''. | יש בה שני דרגות שונות, א. גלוי הרצון. ב. עצם הרצון, הנקרא '''דעת'''. | ||
הדרגה השניה הנקראת דעת, אינה רק בהטיה חיצוניות של הרצון לבד, אלא שרש כח הטייה זו באה מלמעלה גם מעצם כח הרצון גם כן , והוא בעצמות ה[[נפש]] ממש שהוא בחינת כח ההתקשרות העצמיות שבנפש, שהנפש בעצמה ומהותה ממש מתקשרת לדבר מה (שנקרא הטיית המהות והעצם ממש, ועל כן יש כח גם להטות ולהמשיך עצם כח הרצון וגלוי הרצון לדבר זה). | הדרגה השניה הנקראת דעת, אינה רק בהטיה חיצוניות של הרצון לבד, אלא שרש כח הטייה זו באה מלמעלה גם מעצם כח הרצון גם כן, והוא בעצמות ה[[נפש]] ממש שהוא בחינת כח ההתקשרות העצמיות שבנפש, שהנפש בעצמה ומהותה ממש מתקשרת לדבר מה (שנקרא הטיית המהות והעצם ממש, ועל כן יש כח גם להטות ולהמשיך עצם כח הרצון וגלוי הרצון לדבר זה). | ||
== דעת - התקשרות == | == דעת - התקשרות == | ||
גרסה מ־00:40, 14 במרץ 2014
רצון היא הטייה נפשית של האדם בהתאם לתכונות נפשו ולמידותיו.
יש בה שני דרגות שונות, א. גלוי הרצון. ב. עצם הרצון, הנקרא דעת.
הדרגה השניה הנקראת דעת, אינה רק בהטיה חיצוניות של הרצון לבד, אלא שרש כח הטייה זו באה מלמעלה גם מעצם כח הרצון גם כן, והוא בעצמות הנפש ממש שהוא בחינת כח ההתקשרות העצמיות שבנפש, שהנפש בעצמה ומהותה ממש מתקשרת לדבר מה (שנקרא הטיית המהות והעצם ממש, ועל כן יש כח גם להטות ולהמשיך עצם כח הרצון וגלוי הרצון לדבר זה).
דעת - התקשרות
כח זה, הוא שרש כח הדעת שבנפש עצמה, שמתקשר ומטה כל עצמות שלו, מצד עוצם ההרגשה וההכרה שהכיר וידע לדבר זה כמו והאדם ידע את חוה אשתו, פי' ידע זה היינו בחינת הכרה וידיעה במורגש בעצמו ביותר.
כל זה הוא בעצם כח ההתקשרות, שמתקשר כל עצמו להטות כל הנפש אליה, מפני עוצם תוקף הכרתו וידיעתו אותה במהות עצמיות נפשו ממש. וכמו רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה כו' פי' ידעתי הכרתי בהכרה וידיעה העצמית באהבה ויראה עד שנמשך ומתקשר בכל עצמו בהם. וכמו כן נשמות ישראל נתקשרו בידיעה והכרה באלקות במהות עצמית שלהם כמו שני אוהבי נפש, שתיכף שמכירים ויודעים זה את זה בידיעה והכרה העצמיית, נתקשרו נפשותם זה עם זה באהבה ויראה ונפלאה, כדוד ויונתן כו'.
דרגה זו מרומזת בפסוק כי חפץ בבת יעקב, מכיון שחפץ זה בא מצד ההתקשרות, שידע והכיר אותה, ותדבק נפשו, ונתקשר בה ביותר וכמו ונפשו קשורה בנפשו, וכן ונפש יהונתן נקשרה כו'.[1]
הדעת ההכרה והידיעה העצמית
נמצא מובן מכך בשרש מהות ענין הדעת, שהוא הידיעה וההכרה עצמיות, המביא להיות בחינת ההתקשרות וההתחברות לזולתו הנפרד ממנו, עד שידבקו והיו לאחדים ממש, והיינו על ידי ההכרה והידיעה, שמכירו ויודעו במהות עצמית שנקרא ידיעת והכרת המהות ולא במציאות לבד, שעל ידי זה נמשך רצונו אליו ולבו ונפשו מתמשך אליו בתמידות עד שלא יוכל לנטות ממנו כלל, וכמו ידע שור קונהו... ישראל לא ידע כו', שנמשך השור אחר קונהו לפי שיודע ומכיר אותו.
לפי זה נמצא שהדעת הוא ענין אחד עם הרצון, כי כמו שהרצון הוא המשכת והטיית הנפש לדבר מה שרוצה בו, - כי רצון לשון מרוצ"ה שתרוץ הנפש כמו אחריך נרוצ"ה - לחוץ ממנו להתחבר בו ולידבק נפשו בו ממש, כך הוא הדעת בידיעה והכרה, שמכיר ויודע את הדבר, הוא כח המביא לבחינת ההתקשרות וההתחברות לאותו הדבר להטות כל נפשו אליו כנ"ל.
רק שהחילוק הוא: הרצון בא בהתפעלות וחשק ותאותו בפנימיות ההתקשרות בדבר זה, והדעת בהכרה עצמית, שמקשר עצמו בבחינת חיצוניות, כמו לילך תמיד אחריו כמשרת לאדון שעוזב כל אשר לו ונמשך בכל עצמו לשרשו, וכן תלמיד לרבו כאלישע לאליהו ויהושע למשה וכיוצא בזה. אבל באמת שרש הדעת למעלה מן הרצון שנמשך בפנימיות החשק, מאחר שע"י הדעת הרי מטה עצמות נפשו להיות לו ממילא גם החפץ ורצון להתקשר בפנימיות.[2]