שנת העיבור: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (החלפת טקסט – "—" ב־"-") |
מ (החלפת טקסט – "׳" ב־"'") |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''שנת העיבור''', היא [[שנה]] שמעברים אותה ומוסיפים עוד חודש, שלושים יום, כדי להשלים את י"א הימים החסרים בכל | '''שנת העיבור''', היא [[שנה]] שמעברים אותה ומוסיפים עוד חודש, שלושים יום, כדי להשלים את י"א הימים החסרים בכל | ||
שנה משנת הלבנה לגבי שנת החמה. ולכן מעברים כל | שנה משנת הלבנה לגבי שנת החמה. ולכן מעברים כל ב' או ג' שנים כשמצטבר קרוב לשלושים ימים של הפרש בין שנת הלבנה לשנת התמה. | ||
== שנת העיבור בתורת החסידות == | == שנת העיבור בתורת החסידות == | ||
מכך למדים ענין נפלא במעלתם וגדולתם של ישראל, ובהקדמה: למרות שחודש העיבור הוא רק בחודש אדר, מכל מקום כל השנה נקראת "שנת העיבור", ולכל עניני השנה יש את המעלה דעיבור, ומיד ברגע הראשון של תחילת השנה אפשר ללמוד את מעלתם וגדולתם של ישראל, והיא: העיבור משלים חסרון של | מכך למדים ענין נפלא במעלתם וגדולתם של ישראל, ובהקדמה: למרות שחודש העיבור הוא רק בחודש אדר, מכל מקום כל השנה נקראת "שנת העיבור", ולכל עניני השנה יש את המעלה דעיבור, ומיד ברגע הראשון של תחילת השנה אפשר ללמוד את מעלתם וגדולתם של ישראל, והיא: העיבור משלים חסרון של ב' או ג' שנים. ומכאן שיש ליהודי כח להשלים לא דק בדבר שחיסר בשנה האחרונה. אלא גם בדבר שחיסר לפני ב' וגי שנים. | ||
ובעומק יותר: שנת העיבור מלמדת שליהודי ניתנו הכוחות לא רק בקשר למעשים שלו (דהיינו מה שהוא עשה שלא כשלימות, או שחיסר לגמרי בעבודת | ובעומק יותר: שנת העיבור מלמדת שליהודי ניתנו הכוחות לא רק בקשר למעשים שלו (דהיינו מה שהוא עשה שלא כשלימות, או שחיסר לגמרי בעבודת ה'), אלא אפילו את סדר הזמן שהקב"ה קבע בעולם, ששנת הלבנה תהי' פחותה משנת החמה. | ||
ויתירה מזה: הסדר ששנת הלבנה פחותה משנת החמה הוא מילתא בטעמא, כדברי חז"ל {{הערת שוליים|1=[[חולין]] ס, ב.}} שמכיון שהלבנה קיטרגה ואמרה אי "אפשר שני מלכים (השמש והלבנה) שישתמשו בכתר אחד", אמר לה [[הקב"ה]] "לכי ומעטי את | ויתירה מזה: הסדר ששנת הלבנה פחותה משנת החמה הוא מילתא בטעמא, כדברי חז"ל {{הערת שוליים|1=[[חולין]] ס, ב.}} שמכיון שהלבנה קיטרגה ואמרה אי "אפשר שני מלכים (השמש והלבנה) שישתמשו בכתר אחד", אמר לה [[הקב"ה]] "לכי ומעטי את | ||
| שורה 12: | שורה 12: | ||
דבר זה מראה עוד יותר על מעלתם וגדלותם של ישראל: רהנה, דרשו חז"ל על הפסוק {{הערת שוליים|בראשית ב, ג.}} "אשר ברא אלקים לעשות - לתקן", שהקב"ה ברא את העולם באופן כזה שהיהודי יתקן את העולם. ומצות העיבור מלמדת, שהכח של היהודי "לעשות - לתקן" היא בנוגע לכל פרט שבבריאה, לא רק דבר שמלכתחילה | דבר זה מראה עוד יותר על מעלתם וגדלותם של ישראל: רהנה, דרשו חז"ל על הפסוק {{הערת שוליים|בראשית ב, ג.}} "אשר ברא אלקים לעשות - לתקן", שהקב"ה ברא את העולם באופן כזה שהיהודי יתקן את העולם. ומצות העיבור מלמדת, שהכח של היהודי "לעשות - לתקן" היא בנוגע לכל פרט שבבריאה, לא רק דבר שמלכתחילה | ||
הקב"ה ברא אותו עם חסרון כדי שהיהודי יתקן אותו, אלא גם בדבר שהקב"ה בעצמו שינה אותו לאחר בריאתו - נותן | הקב"ה ברא אותו עם חסרון כדי שהיהודי יתקן אותו, אלא גם בדבר שהקב"ה בעצמו שינה אותו לאחר בריאתו - נותן הקב''ה ליהודי כח (ובמילא את | ||
האפשרות) לעשות ולתת שלימות גם בענינים אלו. | האפשרות) לעשות ולתת שלימות גם בענינים אלו. | ||
זאת ועוד: עיבור השנים נקבע כב"ד "אתם | זאת ועוד: עיבור השנים נקבע כב"ד "אתם אפי' שוגגין כו' אפילו מוטעין" והיינו שגדלותם של ישראל היא עד כדי כך שגם בשעה שישראל מעברים את השנה ללא צורך, ואפילו אם נעשה הדבר במזיד - חל העיבור שלהם, ועד שהקב"ה "קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני", היינו שהקב"ה שמח מעבודת האדם - "למעשה ידיך תכסוף". | ||
ומכאן רואים את גודל המעלה, היוקר והחשיבות של ישראל, והוא מפני | ומכאן רואים את גודל המעלה, היוקר והחשיבות של ישראל, והוא מפני | ||
גרסה מ־18:32, 13 במרץ 2014
שנת העיבור, היא שנה שמעברים אותה ומוסיפים עוד חודש, שלושים יום, כדי להשלים את י"א הימים החסרים בכל שנה משנת הלבנה לגבי שנת החמה. ולכן מעברים כל ב' או ג' שנים כשמצטבר קרוב לשלושים ימים של הפרש בין שנת הלבנה לשנת התמה.
שנת העיבור בתורת החסידות
מכך למדים ענין נפלא במעלתם וגדולתם של ישראל, ובהקדמה: למרות שחודש העיבור הוא רק בחודש אדר, מכל מקום כל השנה נקראת "שנת העיבור", ולכל עניני השנה יש את המעלה דעיבור, ומיד ברגע הראשון של תחילת השנה אפשר ללמוד את מעלתם וגדולתם של ישראל, והיא: העיבור משלים חסרון של ב' או ג' שנים. ומכאן שיש ליהודי כח להשלים לא דק בדבר שחיסר בשנה האחרונה. אלא גם בדבר שחיסר לפני ב' וגי שנים.
ובעומק יותר: שנת העיבור מלמדת שליהודי ניתנו הכוחות לא רק בקשר למעשים שלו (דהיינו מה שהוא עשה שלא כשלימות, או שחיסר לגמרי בעבודת ה'), אלא אפילו את סדר הזמן שהקב"ה קבע בעולם, ששנת הלבנה תהי' פחותה משנת החמה.
ויתירה מזה: הסדר ששנת הלבנה פחותה משנת החמה הוא מילתא בטעמא, כדברי חז"ל [1] שמכיון שהלבנה קיטרגה ואמרה אי "אפשר שני מלכים (השמש והלבנה) שישתמשו בכתר אחד", אמר לה הקב"ה "לכי ומעטי את עצמך" - ובכל זאת, הקב"ה נתן ליהודי את מצות עיבור השנים, שמזמן לזמן ישנו יהודים את הסדר הזה, ועד שהם פועלים ששנת הלבנה תהיה גדולה יותר משנת החמה.
דבר זה מראה עוד יותר על מעלתם וגדלותם של ישראל: רהנה, דרשו חז"ל על הפסוק [2] "אשר ברא אלקים לעשות - לתקן", שהקב"ה ברא את העולם באופן כזה שהיהודי יתקן את העולם. ומצות העיבור מלמדת, שהכח של היהודי "לעשות - לתקן" היא בנוגע לכל פרט שבבריאה, לא רק דבר שמלכתחילה הקב"ה ברא אותו עם חסרון כדי שהיהודי יתקן אותו, אלא גם בדבר שהקב"ה בעצמו שינה אותו לאחר בריאתו - נותן הקבה ליהודי כח (ובמילא את האפשרות) לעשות ולתת שלימות גם בענינים אלו.
זאת ועוד: עיבור השנים נקבע כב"ד "אתם אפי' שוגגין כו' אפילו מוטעין" והיינו שגדלותם של ישראל היא עד כדי כך שגם בשעה שישראל מעברים את השנה ללא צורך, ואפילו אם נעשה הדבר במזיד - חל העיבור שלהם, ועד שהקב"ה "קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני", היינו שהקב"ה שמח מעבודת האדם - "למעשה ידיך תכסוף".
ומכאן רואים את גודל המעלה, היוקר והחשיבות של ישראל, והוא מפני ששורש ומקור ישראל הוא למעלה משורש ומקור הזמן, ועד ש"ישראל וקוב"ה כולהו חד" ולכן הם יכולים לפעול שינוי בזמן, ולעבר השנים כרצונם.