ליובאוויטש

תיאור העיירה ליובאוויטש

מוזיאון ליובאוויטש

ליובאוויטש (בכתיב עברי מודרני: לובביץ') היא עיירה קטנה ברוסיה במחוז סמולנסק סמוך לגבול בלארוס. נוסדה לפני כחמש מאות שנים ותמיד התקיימה בה קהילה חשובה של יהודים. ייחודיות עיירה זו היא, שבמשך מאה ושתיים שנים היתה העיירה מרכזה של תנועת חב"ד העולמית, מה שנתן לה את שמה תנועת ליובאוויטש ואת מנהיג התנועה ל- הרבי מליובאוויטש.

בעיירה ליובאוויטש שכן מרכז תנועת חב"ד מתקופת אדמו"ר האמצעי שקבע בה את מושבו. בהמשך התגוררו בעיירה: אדמו"ר הצמח צדק; אדמו"ר המהר"ש; ואדמו"ר הרש"ב.

כרגיל באותן התקופות ובאותן המקומות, מזמן לזמן היו פורצות שריפות בעיירה. שריפות אלו גרמו לנזקים רבים ולאבדן בתי העץ שהיו נשרפים כליל. לאחר השריפות שהיו בעיירה קנו עוד חלקות באותה חצר בליובאוויטש ובנו עליהן בתים מרווחים יותר, עד שהפכה כל החצר להיות "החצר בליובאוויטש" - המתוארת בספרות החב"דית.

מדוע נבחרה ליובאוויטש?

מדוע נבחרה ליובאוויטש — עיירה קטנה, הנמצאת במקום נידח שהגישה אליה קשה - לעיר בירתה של ממלכת חב"ד?

מבאר כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ: לא בכדי נועדה ליובאוויטש לתפוס מקום כה נכבד, תחילה בחיי הצדיקים הנסתרים ומאוחר יותר בחיי אדמו"רי וחסידי חב"ד. ליובאוויטש, בגלל מעמדה הגיאוגרפי המיוחד, היתה מקום מתאים לאנשים בעלי שאר־רוח, להתנזרות מהעולם. החיצון והתמסרות מוחלטת לתורה ולעבודת ה', או כדי להתחיל בחיים חדשים המבוססים על העקרונות המוסריים הטהורים של התורה.

ליובאוויטש היתה מוקפת מאז ומתמיד יערות גדולים ששיוו לה מראה של מקום מבודד והעניקו לתושביה תחושת התבודדות. כך נעשתה ליובאוויטש נקודת משיכה לאנשים שרצו להתבודד לנפשם, להתייחד עם בוראם ולהתקרב אל ה׳ ובריאתו.

במשך מאה ושתיים שנה שימשה ליובאוויטש כמקום מושב לארבעה דורות של נשיאי חב"ד, וכמרכז לחסידות החב"דית על מאות אלפי חסידיה במרחבי רוסיה ובמדינות העולם. ליובאוויטש היתה עיירה קטנה, התגוררו בה כשלוש מאות משפחות יהודיות וכמאה משפחות נוכריות.

הקמת העיר

בספר הזכרונות של האדמו"ר הריי"צ מסופר באריכות סיפור הקמתה של העיירה, על ידי יהודי בשם רבי מאיר, יהודי קדוש מן הנסתרים.

העיר כונתה בשם זה, על שם האהבת יושביה לכל, אפילו לבעלי החיים.

ליובאוויטש בדור הראשון

מרכז תנועת חסידות חב"ד עבר לעיירה ליובאוויטש בתחלת הדור השני, בשלהי שנת תקע"ג (1813). בדור הראשון היה מרכז התנועה בעיירות לאזניא (תקמ"ג - תקס"א; 1783 - 1801) וליאדי (תקס"א - תקע"ב; 1801 - 1812) הסמוכות לליובאוויטש.

אמנם כבר כ"ק אדמו"ר הזקן - שהה בצעירותו בליובאוויטש, שם למד תורה מפי הרה"ק רבי יששכר בער מליובאוויטש.

מקום מגורו של רבי שניאור זלמן היה אז בעיירה לאזניא, הסמוכה לליובאוויטש. רבה של ליובאוויטש היה החסיד רבי יששכר בער, מתלמידי המגיד ממעזריטש, ואליו נסע רבי שניאור זלמן ללמוד תורה. אחרי שיסד רבינו הזקן את תנועת חב"ד, הפך רבי יששכר בער מליובאוויטש להיות חסיד שלו. בנו רבי יוסף מליובאוויטש היה מגדולי התלמידים של רבינו הזקן.

אחריו התמנה רבי בנימין להיות רבה של העיירה ליובאוויטש. הוא פנה בשאלות הלכתיות אל רבינו הזקן.

רשימה של כחמישים משפחות שהתגוררו באותה תקופה בליובאוויטש נרשמה בשנת תקמ"ד (1784).

אחד מתושבי ליובאוויטש בתקופת רבינו הזקן היה תלמידו החסיד ר' צבי הירש זרחי.

ליובאוויטש בדור השני

אדמו"ר האמצעי, התיישב בליובאוויטש מיד בתחלת ימי נשיאותו, בחודש חשוון תקע"ד (1813).

היה זה מיד אחרי מלחמת נפוליון, כאשר כ"ק אביו אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד - רבי שניאור זלמן, עזב את ליאדי, עד אשר בכ"ד טבת תקע"ג נסתלקה נשמתו בכפר פיענא.

במשך הקיץ חזר בנו ממלא מקומו רבי דובער לרוסיה הלבנה וקבע את מקום מושבו בעיירה ליובאוויטש.

בדיווח של החוקר קורביצקי שכתב אל בית המשפט בשנת תקפ"ו (1825) מספר, שבתחלה קנה בית עץ מאת בעל האחוזה מר קרויער, ואחר כך בחצר בית כנסת גדול של עץ. הבניה התחילה בשנת תקע"ד (1814) ונמשכה שנה או שנתיים.

אורך בית הכנסת הוא 10 סאזשין (לערך 21 מטר) ורחבו 6 סאזשין (לערך 13 מטר). בכניסה לבית הכנסת יש פרוזדור שפתוח לשני הצדדים. באמצע בית הכנסת עומדת בימה עם שלחן הקריאה.

עוד הולך ומונה את מספר ספרי התורה (שנכתבו על ידי הסופר מיאנאוויטש), המנורות (שהוזמנו מפטרבורג), הפמוטים, הוילונות והמפות.

אוסף הספרים, שבו 611 ספרים, עומד בביתו בארבע ארונות. הספרים עשויים להשאלה לאנשי העיירה.

באותה שעה גרו בליובאוויטש מאה ועשר משפחות. את הבתים בנה באותו שטח שלמד בו כ"ק אביו אדמו"ר הזקן אצל הרב יששכר בער.

לעומת דיווח החוקר הנזכר, כותב כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע ברשימותיו אשר גודל בית הכנסת שבנה כ"ק אדמו"ר האמצעי היה 60x40 ארשין (לערך 42 על 28 מטר).

מיד כשהתיישב כ"ק אדמו"ר האמצעי בליובאוויטש התחילו לנהור לליובאוויטש אנ"ש מכל המדינה.

כשהתרבה מאד מספר האורחים המגיעים לליובאוויטש הוכרח רבינו לתקן תקנות מיוחדות המגבילות את רשיון הנסיעות האלו.

מלבד זאת היה כ"ק אדמו"ר האמצעי נוסע בעצמו מליובאוויטש אל העיירות שבהם גרים אנ"ש, לחזור לפניהם דא"ח ולקבלם ליחידות.

ליובאוויטש בדור השלישי

אדמו"ר הצמח צדק, יחד עם כ"ק דודו וחותנו אדמו"ר האמצעי, התיישב בליובאוויטש בשלהי שנת תקע"ג - תחלת שנת תקע"ד (1813). אחרי הסתלקות כ"ק דודו וחותנו אדמו"ר האמצעי, בשנת תקפ"ח (1827) קיבל את נשיאות חב"ד.

קרוב לארבעים שנה נהג את נשיאותו בליובאוויטש, שהיה אבן הפינה, שהכל פונים אליו בכל עת.

מלבד זאת רגיל היה האדמו"ר לנסוע כל שנה לבקר את אנ"ש בעיירות, כל שנה באיזור אחר, לומר לפניהם דא"ח ולקבלם ליחידות.

כך היה לפחות בעשרת השנים הראשונות לנשיאותו. מתוך "רשימת מאמרי דא"ח של כ"ק אדמו"ר הצמח צדק" (קה"ת תשנ"ד) למדנו, כי עד שנת תקצ"ז (1837) ביקר ביותר משלושים עיירות.

באגרות קודש אדמו"ר הריי"צ מסופר שבמשך התקופה הזאת יסד רבינו ישיבה בליובאוויטש, ובעוד כמה עיירות.

במשך השנים היו כמה שריפות בליובאוויטש, אמנם העיקרית והכי מפורסמת שבהם היא השריפה שהיתה בין השנים תרט"ז-תרי"ח (1856-1858), שבה נשרף בית רבינו, עם כל החצר, וחלק גדול של הספרים וכתבי-יד-קודש שלו. אחר כך בנו את כל החצר והבתים מחדש, באופן מרווח יותר.

לפני השריפה היתה לו דירה קטנה בפינת החצר (מערבית צפונית), ולידה (לצד מזרח) בית הכנסת. אחרי השריפה הרחיב את ביתו - גם על שטח שהיה בתחלה בית הכנסת. גם קנה עוד שטח קרקע בתוך החצר (לצד מזרח) ובנה עליו בית הכנסת גדול מאד.

בתוך ביתו (במקום שהיה בית הכנסת בתחלה) הקדיש שני חדרים גדולים לתפלה, שבו התפלל המנין במשך השנה. ואילו בית הכנסת הגדול הוקדש לתפלה וחזרת דא"ח בשעה שהיו מגיעים אורחים רבים לשהות ולשמוע חסידות מאת רבינו בליובאוויטש.

ביתו החדש היה גדול ורחב, גדלו 30X30 ארשין (לערך 21X21 מטר). ואחרי הפסק קטן נבנה בית הכנסת, בשטח החדש שנקנה בחצר.

ביתו של רבינו היה מלא ארונות ספרים. קירותיו של חדר היחידות ושל חדר הסמוך לו מכוסים היו בארונות מלאים וגדושים בספרים וכתבי יד.

חלק מהספרים וכתבי היד נשרפו בשריפה הגדולה הנזכרת.

מיד כשהתיישבו בליובאוויטש בנו שם גם מקוה.

אח"כ בנו את המקוה על שפת הנהר, לא רחוק מהחצר של רבותינו.

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת כ"ק אדמו"ר הצמח צדק: משנת תקצ"ב (1832) ואילך היה הרב יששכר בער הלוי הורביץ, ואחריו - הרב אברהם ב"ר אביגדור הכהן.

כ"ק אדמו"ר הצמח צדק היה הראשון מבין אדמו"רי חב"ד שהיה בליובאוויטש עד יומו האחרון - בי"ג ניסן תרכ"ו (1866), ושם מנוחתו כבוד.

בצוואתו כתב שלא לבנות בנין על קברו לא מלבנים ולא מעצים. אמנם למעשה חששו שהערלים יחפרו בקבר לחפש שם זהב, שאולי הוטמן בו, ולכן הוכרחו לבנות אהל של קירות גבוהים מסביב לקברו, בלי גג. ואח"כ הוסיפו ובנו עוד חדר לצד הדרומי של האהל, להיות בית המדרש סמוך לקברו.

ליובאוויטש בדור הרביעי

אדמו"ר המהר"ש גר כל ימיו וגם נסתלק בליובאוויטש.

בקיץ תרכ"ח (1868) כאשר נשרפה שוב כל החצר והבתים שבה והוצרכו לבנות את הבתים מחדש, נוצרה בעיה:

כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" כתב בצוואתו שבניו לא יגורו בביתו רק יהיה מקום תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן או בית מדרש. עתה שנשרף הבית הסתפק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע אם הוא יכול לבנות את ביתו על מקום בית אביו, שאולי לא היתה הצוואה אלא שלא יגורו בביתו כל זמן שהוא קיים.

הוא כתב בזה שאלה ותשובה (אגרות קודש אדמו"ר המהר"ש אגרת מא), אבל למעשה בנה במקום הזה בשנת תרל"ב (1872) את האולם הגדול (ליובאוויטש), כגודל הבית אשר היה שם - 30X30 ארשין (21X21 מטר). תקרתו של האולם הגדול היתה גבוהה משאר הבנינים, עם חלונות גדולים וגבוהים לשלשת צדדיו.

בפינה המזרחית דרומית של האולם היה חדר שני, ולידו פתח הכניסה, כיור וקיר לתליית המעילים.

כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע רצה אם כן לבנות את בית דירתו במקום שבנה כ"ק אביו אדמו"ר ה"צמח צדק" את בית הכנסת, היינו לצד מזרח. אך גם בזה היתה לו שאלה, אם מותר לבנות בית דירה על מקום שהיה בנוי בתחלה בית המדרש.

גם בזה כתב שאלה ותשובה, ושם מספר אשר למעשה לא התפללו בבית הכנסת הזה (שבנו לערך בשנת תרי"ט) רק בראש השנה ויום הכיפורים, וגם אחרי ההסתלקות התפללו בו בר"ה ויוהכ"פ של שנת תרכ"ז (1866), משאין כן ביוהכ"פ של שנת תרכ"ח (1867) היה הקור גדול ולא התפללו בו, רק היה משמש לבית המדרש בימי הקיץ. ובמשך הקיץ של שנת תרכ"ח (1868) נשרף.

למעשה קנה אז כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע שטח נוסף, בהמשך החצר לצד מזרח, ושם בנה את ביתו; ואילו על מקום בית הכנסת בנה את האולם הקטן (ליובאוויטש), שהיה מחובר לדירתו. בכותל המזרחי של האולם הקטן היה פתח ממנו אל חדר היחידות. באולם הקטן הזה היה גם חדר שני (חב"דניצע, למאריכים בתפלה ביחידות), ועל גביו - עזרת נשים.

בין שני הבתים היה שער היוצא לרחוב שילעווע הסמוך - לצפון החצר.

בשעה שבנה את האולם הקטן למקום תפלה, התנה רבינו שיוכל לעשות בו כרצונו בכל עת שירצה. ולכן בעת חתונת בנו רבי זלמן אהרן שהתקיימה בתחלת שנת תרל"ד (1873), ערכו את סעודת הנישואין באולם הקטן הזה.

ברשימת כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע מסופר, אשר במשך שנות נשיאותו בנה כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע גם את שאר הדירות אשר בחצר, דירה עבור בנו הרז"א (בפינה מזרחית צפונית של ביתו), עבור בתו הרבנית דבורה לאה גינזבורג (בת אדמו"ר המהר"ש) (בפינה מערבית דרומית; שהיתה אח"כ דירתו של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע), ודירה עבור כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע (באמצע הצד הדרומי של החצר).

למזרחה של הדירה הזאת היה עוד שער כניסה לחצר, ולידה באר מים וגינה.

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע היה הרב אברהם ב"ר יוסף זעליגסון.

כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע נסתלק בליובאוויטש בי"ג תשרי תרמ"ג (1882), ושם מנוחתו כבוד, באהל שבנו עבור כ"ק אביו אדמו"ר ה"צמח צדק".

ליובאוויטש בדור החמישי

בקיץ תרנ"ז (1897) ייסד אדמו"ר הרש"ב את ישיבת תומכי תמימים. בתחלה למדו התלמידים בכמה מקומות שבחצר, אמנם בשנת תרס"א (1901) התרבה מספר התלמידים, ואז התחילו הלימודים באולם הגדול.

בשנת תרס"ב (1902) בנו מטבח וחדר אוכל בחצר לתלמידי הישיבה.

במשך השנים הסמוכות נבנו שני בתי לבנים בחלק המזרחי של החצר, שבהם גם היה אולם הלימודים לתלמידי השיעורים, חדר האוכל המיוחד לחג הפסח ופינת תה לתלמידי הישיבה.

גם מקוה התחיל אז כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לבנות בחלק המזרחי של החצר; אלא שהיו בזה מניעות עצומות, והוחלט לשפץ את המקוה במקומה הקודם.

ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש התקיימה במשך יותר מעשרים שנה, משלהי שנת תרנ"ז (1817) עד שנת תרע"ח (1918).

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה הרב דוד יעקבסון.

בימי מלחמת העולם הראשונה, בתחילת שנת תרע"ו (1915), כשהתקרב הצבא הגרמני לאיזור ליובאוויטש, החליט הרבי הרש"ב לעזוב את ליובאוויטש. ואכן, בט"ז חשוון תרע"ו, עלו משפחת בית הרב על המרכבה ועזבו את ליובאוויטש. בהיותם בדרך, התבטא הרבי הרש"ב באזני בנו, אדמו"ר הריי"צ, כי אדמו"ר האמצעי התיישב בליובאוויטש בחודש מרחשוון, וכעת - מאה ושתיים שנה לאחר מכן, בחודש מרחשוון תרע"ו, הם עוזבים את ליובאוויטש, וביאר באזניו ביאור נפלא על משקל המספר ק"ב - מספר השנים בה שכנה מרכז חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש.

משפחת בית הרב היו כמה שבועות בדרך. את יום הולדתו בכ' בחשוון חגג הרבי הרש"ב בעיר אוראל, ואחר כך התיישבו ברוסטוב.

אחרי נסיעת הרבי ובני ביתו מליובאוויטש, נשארה הישיבה תומכי תמימים ללמוד בישיבה עוד שנתיים וחצי. אחרוני התלמידים עזבו את העיירה ליובאוויטש, בדרכם לישיבה בקרמנטשוג, בשלהי קיץ תרע"ח (1918).

לפני נסיעת הקבוצה האחרונה של תלמידי הישיבה מליובאוויטש, סידרו את כל החפצים שנשארו, לחלקם ולהצניעם כמה שאפשר. חפרו בעומק, במרתף של בית הרבי, והצניעו שם את החפצים.

ליובאוויטש בדור הששי

אדמו"ר הריי"צ נולד בי"ב תמוז תר"מ (1880) בליובאוויטש.

בקיץ תרנ"ג (1893) התקיימה הבר מצוה שלו באולם הגדול הנ"ל, ובשלהי שנת תרנ"ז (1897) התקיימה חתונתו באולם הגדול הנ"ל.

אחר כך נפתחה הישיבה תומכי תמימים והוא מונה להיות מנהל הישיבה.

אחרי חתונתו, בנו בבית כ"ק אביו אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע עוד חדר אחד עבור דירתו ואחר כך עבר לגור בבית הסמוך, בפינה מערבית דרומית של החצר (הבית שנבנה בתחלה עבור מרת דבורה לאה גינזבורג - בת אדמו"ר מוהר"ש נ"ע).

בחלק הקדמי של הבית (הפונה אל החצר) היו שני משרדי הישיבה. ובחלק האחורי (הפונה אל הרחוב שייער, המכונה "די קאלטע גאס") היתה דירתו.

אחרי נסיעת אחרוני תלמידי הישיבה מליובאוויטש, בשלהי תרע"ח (1918), התנחלה העירייה בחצר. את האולם הגדול הפכו לתיאתרון העירוני. בית כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע - בית המשפט. חדרי כ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע - ועד ההנהגה העירונית. חדרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע - בית הפקידות העירוני. בית החומה - בית הספר העירוני.

בתחלת ניסן תרפ"א (1921), ככלות שנה ראשונה להסתלקות כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, נשרפו כל הבתים שבחצר רבותינו בחצי שעה, וכל מה שהיה במרתפים נשדד ונשבר על ידי הנכרים.

באותה שעה עדיין היו גרים כמה מאנ"ש בליובאוויטש, אשר העבירו את בית הכנסת לבית החומה. גם בנין המקוה נחרב, ובתחלת שנת תרפ"ב (1921) שלח להם כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע סכום מעות לתיקון המקוה.

בערב ר"ח אלול של אותה שנה (1922) נסע כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ לליובאוויטש להשתטח באהלי הקודש. בהיותו שם חזר מאמר חסידות בבית הכנסת אשר בבית החומה.

היתה זאת הפעם היחידה שביקר בליובאוויטש אחרי קבלת נשיאות חב"ד.

בקיץ תש"א (1941) כבשו הגרמנים את העיירה. ברביעי בנובמבר - ג' חשוון תש"ב רצחו את כל 483 היהודים אשר בה, הי"ד.

בתקופה שנחרבה החצר נחרב גם האהל. גם בית המדרש המחובר לאהל נחרב והנכרים גנבו את כתלי הגדר. בשנת תרפ"ד (1924) השתדל כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע לתקן את האהל, אמנם המצב הכללי הלך והחמיר במשך השנים.

האפשרות הראשונה שהיתה לאחדים מאנ"ש לבוא לליובאוויטש, היתה בשנת תשכ"ו. לצורך זה נסע הרב דוד גורביץ, מסמרקנד הרחוקה אל ליובאוויטש, והקים שם את מצבות כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" וכ"ק אדמו"ר מוהר"ש נ"ע ההרוסות.

את האהל בנו מחדש בשנת תשמ"ט, הרב דוד נחשון ור' אבי טאוב. מאז ואילך מרבים אנ"ש לנסוע לליובאוויטש, לבקר בחצר רבותינו ולהשתטח על ציוני רבותינו.

לערך מורחב: אוהל אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר המהר"ש

ליובאוויטש בתקופתינו

השם ליובאוויטש בתקופתינו מפורסם לא בגלל העיירה "ליובאוויטש" כי אם בגלל התנועה "ליובאוויטש".

מאז עלה הרבי, על כס נשיאות חב"ד, התחיל לשלוח שלוחים למרחבי תבל, לפתוח מרכזי יהדות וחסידות חב"ד בכל עיר ובכל פינה.

"ליובאוויטש" מפורסמת היום בכל העולם, ויש לה היום לערך אלפיים מרכזים, במאות מדינות הפזורות בכל העולם.

מאז נפתחו שערי ברית המועצות, ואחר כך "חבר העמים", שלח הרבי שלוחים רבים לפתוח מרכזי חב"ד גם בעיירות ומדינות רבות ב"חבר העמים".

גם בליובאוויטש נקנתה חצר עם בית, בשנת תשמ"ט, שהפך להיות "בית חב"ד". בבית הזה נאספים כל הנוסעים להשתטח על אהלי הקודש בליובאוויטש, שם כותבים את הפדיון ומשם הולכים אל הציון הקדוש.

עם פתיחת מסך הברזל, התחיל הרב נתן גוראריה לדון עם ממשלת רוסיה בקשר לבניית מוזיאון מיוחד על גבי חצר רבותינו בעיירה ליובאוויטש; במשך שנות הפעילות הירבה לקבל עידוד וזירוז מאת הרבי, להביא את התוכנית האמורה לביצוע.

ביום השלישי - ג' ניסן תשס"א הושלמה בניית המוזיאון, ונפתח המוזיאון לציבור.

קישורים חיצוניים

• אנדרטה לזכר נרצחי ליובאוויטש (חב"ד אינפו)
• יסוד העיירה ליובאוויטש

(החומר בערך זה נלקח מתוך חוברת ליובאוויטש)