פורטל:ניגוני חב"ד: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(+)
אין תקציר עריכה
שורה 45: שורה 45:


==ראו גם==
==ראו גם==
*[[:קטגוריה:ניגוני חב"ד|ניגוני חב"ד]].
*[[:קטגוריה:ניגוני חב"ד|ניגוני חב"ד]]
*[[עשרת הניגונים]].
*[[עשרת הניגונים]]
*[[סדר ניגונים]].
*[[סדר ניגונים]]
*[[ספר הניגונים]].
*[[ספר הניגונים]]




[[קטגוריה:ניגוני חב"ד|*]]
[[קטגוריה:ניגוני חב"ד|*]]
[[קטגוריה:ערכים חב"דים]]
[[קטגוריה:ערכים חב"דים]]

גרסה מ־03:12, 16 ביולי 2007

שלוש מאות ארבעים ושש ניגוני חב"ד "רשמיים", בנוסף לכמאתיים ניגונים "בלתי-רשמיים" - זהו משקלו של המושג 'ניגונים' אצל חסידי חב"ד. מיוחדים ושונים במינם הם ניגונים אלו. רובם ככולם רציניים, מוחיים וגם סגנונם החיצוני אופי מיוחד להם, עד שעל נקלה נכירם ונבדילם מבין שאר סוגי נגינות החסידים, בנימתם הפנימית כבצורתם החיצונית.

נגינה חב"דית לעומת נגינה חסידית

מה שאירע לתורת החסידות בכללותה, אירע לניגון החסידי. בעוד שהבעש"ט הטיל בו נשמת רוח חיים - בא אדמו"ר הזקן והעמיק אותו וגילה לרבים את הפנימיות שבנשמת הניגון. ומכאן נשתזרה נימה חדשה בנגינה החסידית, זוהי נימה חב"דית, שהיא עמוקה ואצילית יותר מכל אחיותיה בנגינת החסידים. הנגינה החב"דית מופיעה יחד בשלוב זרוע ובאותו זמן עם התגלות תורת חב"ד בשנת תקל"ב-תקל"ג בערך.

בעוד שעל פי רוב, הניגונים החסידיים הכלליים הם קלי המרוצה, המעוררים שמחה וחדוה - לעומתם ניגוני חב"ד ברובם הם כבדי משקל בתנועות מתונות וממושכות, העשירות ב"קמטיהם" ("קנייטשן" באידיש) האופיניים והמביעות עמקות המחשבה והתעוררות פנימית נפשית.

סוגי הניגונים

שלוש דרגות בניגונים; ניגון מכוון, ניגון ממולא (או ניגון מיוחס) וניגון שוטה. ניגוון מכוון כיצד? - ניגון שהוא פרי חיבורו של האדמו"ר, הרומז לענין גבוה ונשגב ושכל תנועותיו מכוונות, ע"ד עשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן ושל נשיאי חב"ד שלאחריו. ניגון ממולא, זהו ניגון שגדולי החסידים התפללו בו. ניגון "שוטה" - ע"ד הדס שוטה, שאינו אומר ולא כלום. ניגון ממולא הוא איפוא זה, שספג לתוכו מאש וחום ההתלהבות של החסיד בעת תפלתו. כידוע, שחסיד חב"די כשהוא מאריך בתפלתו בהתבוננות וכוונת המוח - הוא מנגן בתפלתו.

אופיים של ניגוני חב"ד

עיקר טיפוסו של הניגון החב"די היא ההרגשה. כולו בנוי מהרגש הלב ודביקות הנפש ולפיכך אינו זקוק כשאר הניגונים למלים ותיבות, אדרבה המלים מגבילות אותו. כי הרי הניגון הוא - כמבואר בתורת חב"ד - במדריגה נעלית יותר מהדיבור, עד שמה שאין בכח הדיבור לגלות בא ביטויו בתנועות הניגון. וזהו אפשר הנימוק, שעל פי רוב הניגון החב"די מחוסר מלים וכלו אומר שירה.

מטעם זה גם כן, חסידי חב"ד אינם מדקדקים כל כך על חוקי הנגינה האמנותית. כי חפשים הם ניגוני חב"ד במדה ידועה מכל אותן ההגבלות שבמוסיקה. ניגוני חב"ד בנויים בעיקרם על רגשי הלב הבוער והנלהב ולכן אי אתה יכול לצמצמם בכל אותן ההגבלות וחוקי הנגינה של הטון; חציו או רבעו של טון.

עיקר דרישתם של חסידי חב"ד מהניגון הוא שיהיה "ממולא", כלומר שיהי' בעל תוכן ושיחזיק בתוכו איזה תמצית פנימית, בבטאו איזה רגש נפשי, אחרת - ניגון "שוטה" הוא - זאת אומרת ריק ובלי תוכן מיוחד.

התפרצות הניגון החב"די

כי אמנם הנחה מקובלת היא אצל חסידי חב"ד ושיטתם, אשר "הקול מעורר הכוונה". ולפיכך, החסיד בעמדו בתפילה, כשהוא שקוע במחשבותיו להתבוננות והכרת אלקות, בהבנה והשגה הבנויים על יסודי תורת חב"ד, והענין האלקי נקלט אצלו בהנחה טובה, בטח שמתפעל בנפשו מתוך התעוררות והתלהבות הנובעת מלבו פנימה. אולם באותה שעה נזכר החסיד על מעמדו ומצבו הוא, ונפשו עורגת וכוספת להתקרב לאור הקדושה, - ואזי מתפרץ מלבבו מאליו וממילא צעקה פנימית המתבטאת בקול נגינה רגשית, פעם בחשאי וברעותא דליבא ופעם בהתלהבות יתרה וזעקת הנפש המביעים את כיסופיו ותשוקתו לצאת מחילוניותו היום יומית ולהתרומם לחיים רוחניים עילאיים.

אין ספק אשר שירת תפלה זו היא ביטוי רעידת ורטט נשמתו של החסיד המתפלל, שמצאה את גילומה בניגון. כל תנועה ותנועה מהניגון מעוררת חלק אחר מנשמתו, בהציתה באותה שעה את הלב ביקוד אש אלקי. וניגון כזה הוא ניגון ממולא, במלוא מובן המלה, מפני שהוא מלא על כל גדותיו עם הרגשות נפשיות, שהחסידים הכניסו בו בעת דביקותם בתפלה.

ולאו דוקא בתפלה, אלא גם בעת התוועדות חסידים בינם לבין עצמם, בימים טובים ויומי דפגרא, במסיבות רעים, הנחשבות אצל חסידי חב"ד כעין הקדמה או המשך לתפלתם, גם אז אינם מסתפקים בניגונים עליזים ושמחים, אלא בוחרים דוקא בניגונים רגשיים-לבביים, שמכניסים בהם חטיבה מעצמיות נשמתם.

כל תנועה ותנועה מהניגון יוצאת באותה שעה מגרונם בלוית לבת אש ושלהבת מתוך תוכי הלב, והתנועות כל כך מושכות וכל כך מדביקות שפשוט קשה, הן לשומעים והן למנגנים, להנתק מהן. ולזאת חוזרים וכופלים חסידי חב"ד כל ניגון פעמים ושלש, בכדי לירד לעומקו יותר ולהרגיש את פנימיות נשמתו של הניגון. בא וראה כמה גדול כחו של הניגון בעת התועדות רעים של החסידים, עד שביכולתו להפוך את האדם ממהות למהות. אגדת החסידים עשירה בספורים אודות כמה וכמה נפשות מישראל שנעשו בעלי תשובה ושנתקרבו לחסידות על ידי הניגונים הלבביים ששמעו בעת התועדות החסידים.

צורת הנגינה

כן רגילים חסידי חב"ד לדקדק מאד לשיר כל ניגון במתינות, בסדר ובדיוק רב בהוויתו המקורית, כפי שמקובל הוא אצלם, כי רק אז בא הניגון לתקונו השלם ומביא אותה התועלת הנפשית, שבכח ניגון חב"די להביא. מסופר, שבאחת ההתועדויות בליובאוויטש, ביומא טבא, כשקבוצת המנגנים מתלמידי ישיבת "תומכי תמימים" שרו בחבורה ניגון ידוע בחוסר סדר קצת, העיר אז אדמו"ר הרש"ב שהניגון בכלל הוא ענין של יופי, שמביא לידי התגלות היופי שבנפש, וה"סדר" שבניגון ענינו - כליל היופי...

כ"ק אדמו"ר הריי"צ התבטא פעם בנדון זה שאצל אביו - כ"ק אדמו"ר הרש"ב - הי' מורגל הפתגם, שמה שאמרו רז"ל חייב אדם לומר בלשון רבו, הוא לאו דוקא בנוגע לענין של תורה, או מנהג ישראל, אלא אפילו בתנועה של ניגון, כי צריכים למסור כל ניגון בטהרתו ובדיוקו המקורי, ואיך ומתי שרו אותו.

כן שימש הניגון ביטוי מיוחד בכל המאורעות החשובים בחייהם של חסידי חב"ד ובפרט בענייני התורה והמצוה. כי הניגון הריהו מפתח החוש והכשרון, בתהליכותיו של החסיד, שכל פעולותיו הרוחניות יהיו ספוגות חיות יתירה ויזרח בהן אור פנימיות הנפש. וזהו ערכה הנעלה של החסידות החבד"ית, אשר בכל ענין הנכנס לתחום עבודתה, היא מייגעת למצוא ולגלות את הפנימיות והעצמיות שבדבר. וכן פעולתה בשטח הנגינה. בעת שתנועת החסידות הכללית הפיחה רוח חיים חדשים בעוררה את הנשמה שבגוף הנגינה הישראלית - זכתה החסידות החב"דית להדליק את הנר הפנימי החבוי בנשמה זו ולהפיק אורה לרבים בדרך הכבושה והסלולה של שיטת חב"ד.

ראו גם