דיבוק

דיבוק הוא תופעה של חדירת רוחו של נפטר אל גופו של אדם חי והשתלטות עליו. יש אומרים, שלרוח המת נתנה רשות לכך בעקבות חטא שעבר בהיותו בעולם הזה.

בשנת תש"ס(?) התקיים מעמד הוצאת דיבוק על ידי הרב דוד בצרי, אך לאחר המעשה טענה האשה כי התחזתה, ולכן יש הטוענים כי הדיבוק לא היה ולא נברא.

בשנת תש"ע התקיים מעמד נוסף של הוצאת דיבוק על ידי הרב דוד בצרי. במקרה זה לא יצא הדיבוק.

לגבי דיבוקים בתקופתנו אמר ר' חיים מוולזין אמר שלפני ביאת המשיח לא יהיו דיבוקים^{[דרוש מקור]}.

הרבי מלמד זכות על דיבוק

בהתוועדות ו' תשרי תשל"ה, ערך הרבי הדרן מרגש ומופלא על מסכת סוכה, בו הוא מספר את סיפור הגמרא על מרים בת בילגה, ובאופן נפלא, דן אותה הרבי לכף זכות, בצורה מרגשת המביאה לכדי דמעות, תוך שהרבי עצמו פורץ בבכי בעת אמירת הדברים.

סיפורה של מרים בת בילגה, שהיתה בת כהנים ממשמרת בילגה (משמרת כהנים בבית המקדש), התרחש בימי מתתיהו בן יוחנן. אותה נערה המירה את דתה ונישאה לסרדיוט (חייל יווני), וכשנכנסו היוונים להיכל, היתה מבעטת בסנדלה על גבי המזבח ואמרה, לוקוס לוקוס (זאב בלשון יווני), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק. וכששמעו חכמים בדבר (לאחר שגברה יד בית חשמונאי), קנסו את משמרת בילגה כולה, בכך שהיא חולקת את לחם הפנים בדרום גם בכניסתה למשמרת, וזאת לעומת המשמרות האחרות שחלקו בדרום רק ביציאתן, ובכניסתן חלקו בצפון - הצד המובחר לעניין זה, ועוד נאמר על משמרת זו, כי טבעתה קבועה וחלונה סתומה.

הרבי לימד זכות על מרים בת בילגה, שעל אף שהגיעה למקום כל כך נמוך, המרת הדת ונישואים לחייל ממדינת האויב וכו', ונכנסת ביחד עם האויבים הבאים לטמא את ההיכל, שלאחרי כל זה, הנה מה שאיכפת ונוגע לה הוא מעמדם ומצבם הקשה של בני ישראל, ובאה בטענות אל המזבח (למעשה אל ה' יתברך), כי אף על פי שעם ישראל מקריבים את הקורבנות, למה אינך מגן על עם ישראל? למה אינך עוזר לעם ישראל?.

האדמו"ר הזקן מזהה דיבוק

מספר שבועות לאחר מכן, בשיחת שמחת תורה, כהקדמה לכמה חשוב ללמד זכות על הזולת (שע"י זה מגלים את הטוב שבו), הביא הרבי סיפור מהאדמו"ר הזקן, שהביאו לפניו אדם שנכנס בו דיבוק, ואדה"ז זיהה ברוח קודשו כי אותו דיבוק מקורו ברוח של אחד מהורגי הנביא זכריה.

אדמו"ר הזקן דן את אותם הורגים לכף זכות, בכך שאמר כי כוונתם הפנימית הטובה היתה למנוע את אמירת נבואת החורבן ע"י זכריה, כדי למנוע את חורבן בית המקדש. זאת מפני שלאחר שנבואת חורבן נאמרת קשה מאד למנוע אותה, ואילו כאשר הדברים אינם נאמרים, קל יותר למנוע זאת. דבר המראה בכללות גם על כוחם של המילים היוצאות מפינו, וכמה חשוב להימנע מלשון הרע.

לאחר לימוד הזכות ע"י אדה"ז, עזב הדיבוק את אותו האדם, וזאת משום שלימוד הזכות תיקן את אותה נשמה.

הרבי סיים ואמר כי לאחר אותה פעולה של האדמו"ר הזקן, נפתח פתח עבור כולנו בעניין לימוד הזכות, וגילוי הטוב אצל הזולת.

רק שנים לאחר מכן התברר הסיפור במלואו: להתוועדות ו' תשרי קדמה פניה אל הרבי, בבקשה שיוציא דיבוק מיהודי שבו נכנס דיבוק וסירב לעזוב את גופו. תשובת הרבי היתה כי יש להביאו להתוועדות הקרובה, שתתקיים בו' תשרי. אז הבינו החסידים, כי לא לחינם לימד הרבי זכות על מרים בת בילגה, והיה זה בתור לימוד זכות על הנשמה שנכנסה כ"דיבוק" באותה עת, ומעת לימוד הזכות, עזבה את הגוף בו שכנה.

מקורות

חב"ד אינפו