עריכת הדף "שעת צלותא שעת קרבא"

העבודה שבשעת התפילה, הוא ענין [[עבודה|עמל ויגיעה]] [[אתכפיא|לאכפייא]] ל[[סטרא אחרא]], ולאהפכא חשוכא כו' על ידי התפילה והמצות כנ"ל.  

עבודה זו היא דווקא בששת ימי המעשה, כמו שכתוב ששת ימים תעבוד, דהיינו כעין המלאכות הגשמיים, החורש והזורע והקוצר כו', כך הוא בעבודת ה' בתפילה בכל ששת ימי המעשה, שאז צריך להיות בחינת [[עבודה]] זו, ביגיעת ה[[נפש]] ויגיעת [[בשר]], להתבונן בגדולת ה', ולהוליד [[אהבה]] ו[[יראה]] לה', ולהוציא מלבו הרצונות זרות של [[נפש הבהמית]] עד שיהיה לו רק רצון אחד לאביו שבשמים, שכל זה הוא על ידי מלחמה גדולה עם היצר, וכמובא ב[[זוהר]]: שעת צלותא שעת קרבא.

ענינה של מלחמה זו, היא על הנאמר בספרי{{הערה|1פרשת עקב}}, סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש כו', וכך אם לא פעל להפך מדותיו הרעות ולהמשיך גילוי אלקות בקרבו על ידי התפילה, איך יוכל להמשיך גילוי אלקות בעולם, על כן צריך תחלה לכבוש גופו ו[[נפש הבהמית|נפשו הבהמית]] על ידי התפילה, וכמאמר חז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שורה בתוך מיעיו שנאמר בקרבך קדוש, ולכן צריך עמל ויגיעות נפש כדי שיוכל להיות גילוי אלקות בנפש, ואחר כך ימשיך גילוי אלקות ב[[עולם]].  

מזה הטעם אסור לאכול קודם התפילה שאז עדיין ה[[נשמה]] באפו, ואיך יוכל לברר המאכל ולהעלותו עד אחר התפילה שאז מתפשטת ה[[נשמה]] בכל הגוף, ועל ידי כך יוכל אחר כך להעלות ה[[מאכל]] ולברר ה[[טוב]] מן ה[[רע]].  

רק לאחר התפילה ינצח במלחמה זו של עבודת האכילה, שהיא גם כן נקראת מלחמה, כמו שאיתא בזוהר על פום חרבא ייכל נהמא, והיינו להלחם עם ה[[יצר הרע|יצר]] שלא יהיה האכילה בתאוה רק לשם שמים, ועל ידי זה מברר הטוב מן הרע.

אבל ב[[שבת]] הוא בחינת "בשנותו את טעמו ויגרשהו וילך", דאתהפכא חשוכא לנהורא, עד שהוא בחינת [[מנוחה]] ואין נמצא בו עמל כלל, כמו שכתוב כי בו שבת.