עריכת הדף "פורטל:ליובאוויטש/אדמו"רי חב"ד וליובאוויטש"

'''תקופת אדמו"ר הזקן'''

[[קובץ:רבי שניאור זלמן.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[אדמו"ר הזקן]] מייסד חסידות [[חב"ד]].]]
מרכז תנועת [[חסידות חב"ד]] עבר ל[[עיירה]] ליובאוויטש בתחלת הדור השני, בשלהי שנת [[תקע"ג]] (1813). בדור הראשון היה מרכז התנועה בעיירות [[לאזניא]] ([[תקמ"ג]] - [[תקס"א]]; 1783 - 1801) ו[[ליאדי]] ([[תקס"א]] - [[תקע"ב]]; 1801 - 1812) הסמוכות לליובאוויטש.

אמנם כבר [[אדמו"ר הזקן]] - שהה בצעירותו בליובאוויטש, שם למד [[תורה]] מפי הרה"ק רבי [[יששכר בער מליובאוויטש]].

במהלך מלחמת צרפת-רוסיה, הרבי הזקן היה, כידוע, בצד הרוסי של החזית - מפני שדאג לרוחניות ולא לגשמיות.

אחרי המלחמה וניצחון רוסיה, פנה קיסר אל בנו של הרבי הזקן, רבי דובער שבעתיד יהפוך להיות האדמו"ר השני בחסידות חב"ד, וכמחווה לעזרה הרבה שלו במלחמה{{הערה|רוסיה דאגה לאדמוה"ז לפלוגת חיילים שתלווהו}} ושליחת מרגל לצד הצרפתי , הביא לו מפה של כל המחוז שלו ואמר לו: קח את העיירה ליובאוויטש, שבמחוזי
[[קובץ:חצר רבותינו נשיאינו.jpg|אמצע|ממוזער|250px|מפת חצר רבותינו נשיאינו. ציור: יחיאל אופנר]]

'''תקופת אדמו"ר האמצעי'''

[[אדמו"ר האמצעי]], התיישב בליובאוויטש מיד בתחלת ימי [[נשיא]]ותו, ביום שני [[ח"י באלול]] [[תקע"ג]] (1813)

היה זה מיד אחרי [[מלחמת נפוליון]], כאשר אביו [[אדמו"ר הזקן]], מייסד [[חסידות חב"ד]] - רבי שניאור זלמן, עזב את [[ליאדי]], עד אשר ב[[כ"ד טבת תקע"ג]] נסתלקה נשמתו בכפר [[פיענא]].

במשך הקיץ חזר בנו ממלא מקומו [[אדמו"ר האמצעי]] ל[[רוסיה הלבנה]] וקבע את מקום מושבו בעיירה ליובאוויטש

בדיווח של החוקר קורביצקי שכתב אל בית המשפט בשנת [[תקפ"ו]] (1825) מספר, שבתחלה קנה בית עץ מאת בעל האחוזה מר קרויער, ואחר כך בחצר בית כנסת גדול של עץ. הבניה התחילה בשנת [[תקע"ד]] (1814) ונמשכה שנה או שנתיים.

אורך [[בית הכנסת]] הוא 10 סאזשין (לערך 21 מטר) ורחבו 6 סאזשין (לערך 13 מטר). בכניסה לבית הכנסת יש פרוזדור שפתוח לשני הצדדים. באמצע בית הכנסת עומדת בימה עם שלחן הקריאה.

עוד הולך ומונה את מספר ספרי התורה (שנכתבו על ידי הסופר מיאנאוויטש), המנורות (שהוזמנו מ[[פטרבורג]]), הפמוטים, הוילונות והמפות.

אוסף הספרים, שבו 611 ספרים, עומד בביתו בארבע ארונות. הספרים עשויים להשאלה לאנשי העיירה.

באותה שעה גרו בליובאוויטש מאה ועשר משפחות. את הבתים בנה באותו שטח שלמד בו אביו [[אדמו"ר הזקן]] אצל הרב [[יששכר בער מליובאוויטש|יששכר בער]].

לעומת דיווח החוקר הנזכר, כותב [[אדמו"ר הריי"צ]] ברשימותיו אשר גודל בית הכנסת שבנה [[אדמו"ר האמצעי]] היה 60x40 ארשין (לערך 42 על 28 מטר).

מיד כשהתיישב [[אדמו"ר האמצעי]] בליובאוויטש התחילו לנהור לליובאוויטש [[אנ"ש]] מכל המדינה.

כשהתרבה מאד מספר האורחים המגיעים לליובאוויטש הוכרח רבינו לתקן תקנות מיוחדות המגבילות את רשיון הנסיעות האלו.

מלבד זאת היה [[אדמו"ר האמצעי]] נוסע בעצמו מליובאוויטש אל העיירות שבהם גרים אנ"ש, לחזור לפניהם [[דא"ח]] ולקבלם ל[[יחידות]].

[[קובץ:מציבות רבותינו לאחר השואה.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מציבות [[אדמו"ר הצמח צדק]] ו[[אדמו"ר המהר"ש]] לאחר השואה. ה'[[אוהל (קבר הצדיק)|אוהל]]' שהיה סביב נהרס בידי הגויים המקומיים]]

'''תקופת אדמו"ר הצמח צדק'''

[[אדמו"ר הצמח צדק]], יחד עם דודו וחותנו אדמו"ר האמצעי, התיישב בליובאוויטש בשלהי שנת תקע"ג - תחלת שנת תקע"ד (1813). אחרי הסתלקות דודו וחותנו אדמו"ר האמצעי, בשנת [[תקפ"ח]] (1827) קיבל את נשיאות חב"ד.

קרוב לארבעים שנה נהג את נשיאותו בליובאוויטש, שהיה אבן הפינה, שהכל פונים אליו בכל עת.

מלבד זאת רגיל היה האדמו"ר לנסוע כל שנה לבקר את אנ"ש בעיירות, כל שנה באיזור אחר, לומר לפניהם דא"ח ולקבלם ליחידות.

כך היה לפחות בעשרת השנים הראשונות לנשיאותו. מתוך "[[רשימת מאמרי דא"ח של אדמו"ר הצמח צדק]]" (קה"ת תשנ"ד) למדנו, כי עד שנת [[תקצ"ז]] (1837) ביקר ביותר משלושים עיירות.

ב[[אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ]] מסופר שבמשך התקופה הזאת יסד רבינו ישיבה בליובאוויטש, ובעוד כמה עיירות.

במשך השנים היו כמה שריפות בליובאוויטש, אמנם העיקרית והכי מפורסמת שבהם היא השריפה שהיתה בשנת [[תרי"א]] שבה נשרף בית רבינו, עם כל החצר, וחלק גדול של הספרים וכתבי-יד-קודש שלו. אחר כך בנו את כל החצר והבתים מחדש, באופן מרווח יותר.

לפני השריפה הייתה לו דירה קטנה בפינת החצר (מערבית צפונית), ולידה (לצד מזרח) בית הכנסת. אחרי השריפה הרחיב את ביתו - גם על שטח שהיה בתחלה בית הכנסת. גם קנה עוד שטח קרקע בתוך החצר (לצד מזרח) ובנה עליו [[בית הכנסת]] גדול מאד.

בתוך ביתו (במקום שהיה בית הכנסת בתחלה) הקדיש שני חדרים גדולים לתפילה, שבו התפלל המנין במשך השנה. ואילו בית הכנסת הגדול הוקדש לתפילה וחזרת דא"ח בשעה שהיו מגיעים אורחים רבים לשהות ולשמוע חסידות מאת רבינו בליובאוויטש.

ביתו החדש היה גדול ורחב, גדלו 30X30 ארשין (לערך 21X21 מטר). ואחרי הפסק קטן נבנה בית הכנסת, בשטח החדש שנקנה בחצר.

ביתו של רבינו היה מלא ארונות ספרים. קירותיו של חדר ה[[יחידות]] ושל חדר הסמוך לו מכוסים היו בארונות מלאים וגדושים בספרים וכתבי יד.

חלק מהספרים וכתבי היד נשרפו בשריפה הגדולה הנזכרת.

מיד כשהתיישבו בליובאוויטש בנו שם גם [[מקוה]].

אחר כך בנו את המקוה על שפת הנהר, לא רחוק מהחצר של רבותינו.

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת אדמו"ר הצמח צדק: משנת [[תקצ"ב]] (1832) ואילך היה הרב יששכר בער הלוי הורביץ, ואחריו - הרב אברהם ב"ר אביגדור הכהן.

אדמו"ר הצמח צדק היה הראשון מבין אדמו"רי חב"ד שהיה בליובאוויטש עד יומו האחרון - ב[[י"ג ניסן תרכ"ו]] (1866), ושם מנוחתו כבוד.

בצוואתו כתב שלא לבנות בנין על קברו לא מלבנים ולא מעצים. אמנם למעשה חששו שהערלים יחפרו בקבר לחפש שם זהב, שאולי הוטמן בו, ולכן הוכרחו לבנות אהל של קירות גבוהים מסביב לקברו, בלי גג. ואחר כך הוסיפו ובנו עוד חדר לצד הדרומי של האהל, להיות בית המדרש סמוך לקברו.

'''תקופת אדמו"ר המהר"ש'''

[[אדמו"ר המהר"ש]] גר כל ימיו וגם הסתלק בליובאוויטש.

בקיץ [[תרכ"ח]] (1868) כאשר נשרפה שוב כל החצר והבתים שבה והוצרכו לבנות את הבתים מחדש, נוצרה בעיה:

אדמו"ר [[הצמח צדק]] כתב בצוואתו שבניו לא יגורו בביתו רק יהיה מקום תלמוד תורה לתינוקות של בית רבן או בית מדרש. עתה שנשרף הבית הסתפק אדמו"ר מוהר"ש אם הוא יכול לבנות את ביתו על מקום בית אביו, שאולי לא הייתה הצוואה אלא שלא יגורו בביתו כל זמן שהוא קיים.

הוא כתב בזה שאלה ותשובה ([[אגרות קודש אדמו"ר המהר"ש]] אגרת מא), אבל למעשה בנה במקום הזה בשנת [[תרל"ב]] (1872) את [[האולם הגדול (ליובאוויטש)]], כגודל הבית אשר היה שם - 30X30 ארשין (21X21 מטר). תקרתו של האולם הגדול הייתה גבוהה משאר הבנינים, עם חלונות גדולים וגבוהים לשלשת צדדיו.

בפינה המזרחית דרומית של האולם היה חדר שני, ולידו פתח הכניסה, כיור וקיר לתליית המעילים.

אדמו"ר מוהר"ש רצה אם כן לבנות את בית דירתו במקום שבנה אביו אדמו"ר [[הצמח צדק]] את בית הכנסת, היינו לצד מזרח. אך גם בזה הייתה לו שאלה, אם מותר לבנות בית דירה על מקום שהיה בנוי בתחלה בית המדרש.

גם בזה כתב שאלה ותשובה, ושם מספר אשר למעשה לא התפללו בבית הכנסת הזה (שבנו לערך בשנת [[תרי"ט]]) רק ב[[ראש השנה]] ו[[יום הכיפורים]], וגם אחרי ההסתלקות התפללו בו בר"ה ויוהכ"פ של שנת [[תרכ"ז]] (1866), משאין כן ביוהכ"פ של שנת [[תרכ"ח]] (1867) היה הקור גדול ולא התפללו בו, רק היה משמש לבית המדרש בימי הקיץ. ובמשך הקיץ של שנת תרכ"ח (1868) נשרף.

למעשה קנה אז אדמו"ר מוהר"ש שטח נוסף, בהמשך החצר לצד מזרח, ושם בנה את ביתו; ואילו על מקום [[בית הכנסת]] בנה את [[האולם הקטן (ליובאוויטש)]], שהיה מחובר לדירתו. בכותל המזרחי של האולם הקטן היה פתח ממנו אל חדר היחידות. באולם הקטן הזה היה גם חדר שני (חב"דניצע, למאריכים בתפילה ביחידות), ועל גביו - עזרת נשים.

בין שני הבתים היה שער היוצא לרחוב שילעווע הסמוך - לצפון החצר.

בשעה שבנה את האולם הקטן למקום תפילה, התנה רבינו שיוכל לעשות בו כרצונו בכל עת שירצה. ולכן בעת חתונת בנו [[שניאור זלמן אהרן שניאורסון|רבי שניאור זלמן אהרן]] שהתקיימה בתחלת שנת [[תרל"ד]] (1873), ערכו את סעודת ה[[נישואין]] באולם הקטן הזה.

ברשימת אדמו"ר הריי"צ מסופר, אשר במשך שנות נשיאותו בנה אדמו"ר מוהר"ש גם את שאר הדירות אשר בחצר, דירה עבור בנו הרז"א (בפינה מזרחית צפונית של ביתו), עבור בתו [[הרבנית דבורה לאה גינזבורג (בת אדמו"ר המהר"ש)]] (בפינה מערבית דרומית; שהייתה אחר כך דירתו של [[אדמו"ר הריי"צ]]), ודירה עבור [[אדמו"ר הרש"ב]] (באמצע הצד הדרומי של החצר).

למזרחה של הדירה הזאת היה עוד שער כניסה לחצר, ולידה באר [[מים]] וגינה.

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת אדמו"ר מוהר"ש היה הרב אברהם ב"ר יוסף זעליגסון.

אדמו"ר המהר"ש נסתלק בליובאוויטש ב[[י"ג תשרי]] [[תרמ"ג]] (1882), ושם מנוחתו כבוד, באהל שבנו עבור אביו אדמו"ר הצמח צדק.

'''תקופת אדמו"ר הרש"ב'''

קיץ [[תרנ"ז]] (1897) ייסד [[אדמו"ר הרש"ב]] את ישיבת [[תומכי תמימים]]. בתחלה למדו התלמידים בכמה מקומות שבחצר, אמנם בשנת [[תרס"א]] (1901) התרבה מספר התלמידים, ואז התחילו הלימודים באולם הגדול.

בשנת [[תרס"ב]] (1902) בנו מטבח וחדר אוכל בחצר לתלמידי הישיבה.

במשך השנים הסמוכות נבנו שני בתי לבנים בחלק המזרחי של החצר, שבהם גם היה אולם הלימודים לתלמידי השיעורים, חדר האוכל המיוחד לחג הפסח ופינת תה לתלמידי הישיבה.

גם מקוה התחיל אז אדמו"ר הרש"ב לבנות בחלק המזרחי של החצר; אלא שהיו בזה מניעות עצומות, והוחלט לשפץ את המקוה במקומה הקודם.

ישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש התקיימה במשך יותר מעשרים שנה, משלהי שנת תרנ"ז (1897) עד שנת [[תרע"ח]] (1918).

רב העיירה ליובאוויטש בתקופת אדמו"ר הרש"ב היה הרב [[דוד יעקובסון]].

בימי [[מלחמת העולם הראשונה]], בתחילת שנת [[תרע"ו]] (1915), כשהתקרב הצבא הגרמני לאיזור ליובאוויטש, החליט הרבי הרש"ב לעזוב את ליובאוויטש. ואכן, ב[[ט"ז חשוון]] [[תרע"ו]], עלו משפחת בית הרב על המרכבה ועזבו את ליובאוויטש. בהיותם בדרך, התבטא הרבי הרש"ב באזני בנו, אדמו"ר הריי"צ, כי [[אדמו"ר האמצעי]] התיישב בליובאוויטש בחודש מרחשוון, וכעת - מאה ושתיים שנה לאחר מכן, בחודש מרחשוון [[תרע"ו]], הם עוזבים את ליובאוויטש, וביאר באזניו ביאור נפלא על משקל המספר ק"ב - מספר השנים בה שכנה מרכז חסידות חב"ד בעיירה ליובאוויטש.

משפחת בית הרב היו כמה שבועות בדרך. את יום הולדתו ב[[כ' בחשוון]] חגג הרבי הרש"ב בעיר אוראל, ואחר כך התיישבו ב[[רוסטוב]].

אחרי נסיעת הרבי ובני ביתו מליובאוויטש, נשארה הישיבה תומכי תמימים ללמוד בישיבה עוד שנתיים וחצי. אחרוני התלמידים עזבו את העיירה ליובאוויטש, בדרכם לישיבה ב[[קרמנטשוג]], בשלהי קיץ [[תרע"ח]] (1918).

לפני נסיעת הקבוצה האחרונה של תלמידי הישיבה מליובאוויטש, סידרו את כל החפצים שנשארו, לחלקם ולהצניעם כמה שאפשר. חפרו בעומק, במרתף של בית הרבי, והצניעו שם את החפצים. לאחר נסיעתם של האחרונים הרסו הגויים המקומיים את ה'[[אוהל אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר מהר"ש|אוהל]]', והוא נבנה מחדש רק בשנת [[תשכ"ו]].

בעקבות עזיבת הרבי הרש"ב וישיבת תומכי תמימים את העיירה, חוו התושבים נפילה כלכלית קשה, שכן מרבית מן התושבים התפרנסו מאכסניות ועבודות דומות התלויות במבקרים הרבים שפקדו את העיירה. השלטון הקומוניסטי ששלט באותה עת הוסיף על הקשיים הכלכליים, ומרבית מיהודי העיירה עזבו לערים הגדולות.

'''אדמו"ר הריי"צ וליובאוויטש'''

אדמו"ר הריי"צ נולד ב[[י"ב תמוז תר"מ]] (1880) בליובאוויטש.

בקיץ [[תרנ"ג]] (1893) התקיימה ה[[בר מצווה]] שלו באולם הגדול הנ"ל, ובשלהי שנת תרנ"ז (1897) התקיימה חתונתו באולם הגדול הנ"ל.

אחר כך נפתחה הישיבה תומכי תמימים והוא מונה להיות מנהל הישיבה.

אחרי חתונתו, בנו בבית אביו אדמו"ר הרש"ב עוד חדר אחד עבור דירתו ואחר כך עבר לגור בבית הסמוך, בפינה מערבית דרומית של החצר (הבית שנבנה בתחלה עבור מרת דבורה לאה גינזבורג - בת אדמו"ר מוהר"ש).

בחלק הקדמי של הבית (הפונה אל החצר) היו שני משרדי הישיבה. ובחלק האחורי (הפונה אל הרחוב שייער, המכונה "די קאלטע גאס") הייתה דירתו.

אחרי נסיעת אחרוני תלמידי הישיבה מליובאוויטש, בשלהי [[תרע"ח]] (1918), התנחלה העירייה בחצר. את האולם הגדול הפכו לתיאטרון העירוני. בית [[אדמו"ר הרש"ב]] - בית המשפט. חדרי אדמו"ר מוהר"ש - ועד ההנהגה העירונית. חדרי אדמו"ר הריי"צ - בית הפקידות העירוני. בית החומה - בית הספר העירוני.

בתחילת חודש [[ניסן]] [[תרפ"א]] (1921), ככלות שנה ראשונה להסתלקות [[אדמו"ר מוהרש"ב]], נשרפו כל הבתים שבחצר רבותינו בחצי שעה, וכל מה שהיה במרתפים נשדד ונשבר על ידי הנכרים.

באותו זמן כמה מ[[אנ"ש]] עדיין גרו בליובאוויטש, אשר העבירו את [[בית הכנסת]] לבית החומה. גם בנין המקוה נחרב, ובתחלת שנת [[תרפ"ב]] (1921) שלח להם [[אדמו"ר הריי"צ]] סכום מעות לתיקון המקוה.

בערב [[ר"ח]] [[אלול]] של אותה שנה ([[תרפ"ב]]) נסע [[אדמו"ר הריי"צ]] לליובאוויטש להשתטח ב[[אוהל אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר מהר"ש|אהלי הקודש]]. בהיותו שם חזר [[מאמר]] חסידות בבית הכנסת אשר בבית החומה.

הייתה זאת הפעם היחידה שביקר בליובאוויטש אחרי קבלת הנשיאות.

בקיץ [[תש"א]] (1941) כבשו הגרמנים את העיירה, בג' [[חשוון]] [[תש"ב]] (4 בנובמבר) רצחו את כל 483 היהודים אשר בה.

בתקופה שנחרבה החצר נחרב גם האהל. גם בית המדרש המחובר ל[[אוהל אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר מהר"ש|אהל]] נחרב והנכרים גנבו את כתלי הגדר. בשנת [[תרפ"ד]] (1924) השתדל אדמו"ר הריי"צ לתקן את האהל, אמנם המצב הכללי הלך והחמיר במשך השנים.

האפשרות הראשונה שהייתה לאחדים מאנ"ש לבוא לליובאוויטש, הייתה בשנת [[תשכ"ו]]. לצורך זה נסע הרב [[דוד גורביץ]], מ[[סמרקנד]] הרחוקה אל ליובאוויטש, והקים שם את מצבות אדמו"ר [[הצמח צדק]] ואדמו"ר מוהר"ש ההרוסות.

את האהל בנו מחדש בשנת [[תשמ"ט]], הרב [[דוד נחשון]] ור' [[אבי טאוב]]. מאז ואילך מרבים אנ"ש לנסוע לליובאוויטש, לבקר בחצר רבותינו ולהשתטח על ציוני רבותינו.