עריכת הדף "ספירת הדעת"

[[קובץ:תרשים עשר ספירות עם צבעים.jpg|שמאל|ממוזער|250px|תרשים [[עשר הספירות]]. ספירת הדעת ממוקמת במרכז המשולש העליון]]
'''ספירת הדעת''' היא ה[[ספירה]] השלישית ב[[עשר הספירות]] והאחרונה מבין שלושת ספירות השייכות לתחום השכל (ספירות [[חכמה]], [[בינה]] ודעת). תפקידה של ספירת הדעת הוא לקבל את התוצר השכלי השלם מ[[ספירת הבינה]] ולגשר על הפער בין העולם השכלי (המוחין) והעולם הרגשי (המידות), כדי שיתעורר הרגש המתבקש מתוך המסקנה השכלית.

מקבילתה של ספירת הדעת ב[[נפש]] ה[[אדם]] היא כוח הדעת של האדם המשפיעים על רגשותיו ומעשיו. היכולת לקבל מושג מופשט על ספירת הדעת ה[[רוחניות|רוחנית]], נעשית באמצעות ניתוח כוח הדעת שבנפש האדם והשלכת תכונותיה, לאחר הפשטה, לספירות הרוחניות.

עשר הספירות, בחלוקתם הקלסית, מוצגים בפירמידה של שלושה משולשים; המשולש השכלי (העליון - מקביל למוח האדם), המשולש הרגשי (האמצעי - מקביל לאזור הלב והחזה) והמשולש המעשי (התחתון - מקביל לאזור המפשעה והרגליים). ספירת הדעת ממוקמת במרכז המשולש העליון, מקביל לגזע המוח והנוזל המוחי-שדרת, אליו מייחסים תכונות מקבילות לספירת הדעת.

==עניינה==
ספירת הדעת תפקידה לקשר ולגשר בין הפער של העולם השכל (ספירות [[חכמה]] ובינה) לבין עולם הרגש (ספירות חסד, [[ספירת הגבורה|גבורה]] ותפארת). פעולתה של ספירת הדעת היא באמצעות [[התבוננות]] וחזרה על המסקנות שהתקבלו מספירת הבינה. אין ספירת הדעת מוסיפה נופך שכלי, אלא רק מעמיקה את ההתחברות האישית לרעיון וקישור לעולם הרגש שיפעל בהתאם לשכל. הדבר משול לידיעת האדם את מציאותו העצמית של נפשו, למרות שאף פעם לא ראה אותה. כך גם ספירת הדעת תפקידה לאמת בחוויה האישית את המסקנות השכליות{{הערה|[[דרך מצוותיך (ספר)|דרך מצוותיך]], ע' פ'.}}.

משמעות המילה '''דעת''' הוא כמו בפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו", כלומר שהוא התקשר והתחבר איתה, כך גם מטרת ספירת הדעת לחבר בין השכל והרגש עד להולדת המידות{{הערה|שם=פג|[[ספר התניא]], [[ליקוטי אמרים - פרק ג']].}}.

הדעת נמשכת מחכמה ובינה, כלומר שלאחר הבנת דבר ההשכלה על ידי הכוחות [[חכמה]] ו[[בינה]] מגיעה האדם ל'דעת' לחיבור אל דבר השכל אותו הוא משכיל. ב[[ליקוטי אמרים - פרק ג'|פרק ג' בתניא]] מבואר כי על ידי שהאדם משתמש בכח החכמה שבמוחו ומוציאו מהכח אל הפועל, על ידי הבינה, כשמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו, אז בא לכח הדעת שהוא מלשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ואינו מסיח דעתו.

לעומת ספירות [[חכמה ובינה]], אשר קולטות את ההשכלה ומרחיבות אותו, תפקיד הדעת הוא לקשר ולחבר את ההבנה וההשגה שבמוחין למידות, כך שיהיו גם בהרגשה.

==הדעת ביחס לשאר הספירות==
הדעת במערכת הספירות מקשרת בין ה[[מוחין]], ה[[חכמה]] וה[[בינה]], לבין ה[[מידות]]. כלומר, על ידי הדעת מושפעים המידות מן המוחין. בשל כך, חלק מתכונותיה קשורות למוחין, וחלקן קשורות למידות. היא זו שנותנת תוקף הן להשכלת העניין שבמוח והן להרגשתו לאחר מכן בלב.

===הדעת ביחס לחכמה ובינה===
לאחר שהרעיון הובן היטב עם כל פרטי השכל שבו במוח ה[[חכמה]] וה[[בינה]], הוא עובר אל הדעת המוסיפה את ההכרה וההרגשה וההזדהות עם הרעיון. מכך נגזרים כמה הבדלים בין החכמה והבינה לבין הדעת, וכמה ענינים בחידוש שמוסיפה הדעת דוקא:
* '''התקשרות''': כאשר הרעיון השכלי נמצא בחכמה ובינה, גם כאשר האדם מבינו היטב על בוריו, עדיין אינו מרגיש שייכות והזדהות עם הענין. כאשר הרעיון מגיע למוח הדעת הוא מרגיש ומכיר היטב שהענין הוא אכן כך (וזו הסיבה שמהדעת מתעורר הרגש, כדלהלן){{הערה|שם=התקשרות|1=[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15701&st=&pgnum=14 קונטרס התפילה, פרק ה]. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31643&st=&pgnum=123&hilite= ספר המאמרים עת"ר, ע' קטו].}}.
* '''הכרעה''': כאשר הרעיון השכלי נמצא בחכמה ובינה הוא עדיין אינו החלטי, ואפשר לשנות אותו על ידי סברות לכאן ולכאן - שזו למעשה כל מטרתו של הדיון השכלי והפלפול, להטות את השכל מצד לצד, ולחפש לכל סברא סברא נגדית. גם כאשר ישנה נטייה בחכמה ובינה לסברא מסויימת, אין זו '''הכרעה''' ברורה והחלטית כאחד הצדדים, אלא רק '''התגברות''' של צד אחד על הצד השני. אמנם כאשר הענין מגיע למוח הדעת וישנה הכרה ברורה בענין, אז לא שייכים סברות לכאן ולכאן, וההכרעה היא מוחצת כך שלא נותרת מקום לשקלא וטריא{{הערה|שם=הכרעה|1=[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31643&st=&pgnum=121 סה"מ שם, ע' קיג]. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31643&st=&pgnum=125 ע' קיז] ואילך.}}.
:זו הסיבה לכך שמוח הדעת כולל חסד וגבורה, ולכן הוא נחלק לשנים - חסד וגבורה{{הערה|כמרומז ב[[מצוות תפילין]] שיש בה ארבע פרשיות, כנגד ארבעת המוחין - חכמה, בינה, והדעת שנחלק לשתים - חסד וגבורה (סה"מ שם ע' קיב).}}: כאשר הסברא נמצאת עדיין בחכמה ובינה, החכמה והבינה נוטות או לחסד או לגבורה, אך הן אינן יכולות לכלול את שתיהן. רק הדעת, המכריעה, כוללת את שני הצדדים בשווה ומתוך שניהם מגיעה להכרעה{{הערה|שם=הכרעה}}.
:הכח שיש בדעת להכריע בענין שבחכמה ובבינה עדיין היו שייכות בו נטיות לכאן ולכאן - נובע מכך שלדעת ישנו שורש גבוה ועמוק יותר מאשר לחכמה ולבינה. הדעת מושרשת ב[[רצון]], שעמוק יותר מהשכל, וממנו נמשך הכח לחלק את המידות לחסד וגבורה ולהכריע ביניהן (ובמושגי הקבלה - נמשכת בדעת הארה מ[[ספירת הכתר]], "[[קוצי דשערי]] ד[[אריך אנפין]]"){{הערה|1=דרך מצותיך, [http://chabadlibrary.org/books/zz/dm/1/3/13b.htm מצות גיד הנשה יג, ב]. [http://chabadlibrary.org/books/zz/dm/1/5/17b.htm מצות תפילין יז, ב]. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31643&st=&pgnum=130 סה"מ שם, ע' קכב] ואילך.}}.
*'''הבדלה''': מכח ההכרעה ההחלטית שישנו בדעת, מסתעף גם הכח לערוך '''הבדלה''' ולהפריד בצורה מוחלטת את ה[[טוב]] וה[[רע]]. [[חז"ל]] קבעו שהכח להבדיל תלוי בדעת: "אם אין דיעה, הבדלה מניין?"{{הערה|ירושלמי ברכות ה, ב.}}. כאשר הרעיון נמצא עדיין בחכמה והבינה, אי אפשר להבדיל לחלוטין בין טוב לרע, וניתן רק לערוך '''הבחנה''' שטעונה עדיין שיקול נוסף (וכנוסח הברכה "הנותן לשכוי בינה להבחין", ממנו משמע שהכח להבחין תלוי בבינה). אך ההכרעה המוחלטת, ההבדלה בין טוב לרע לאחר בחירה חופשית ברורה, תלויה בדעת דוקא{{הערה|סה"מ שם ע' קיג}}.
* '''האם שייך ללמד אדם אחר''': הבדל נוסף הכרוך בהבדלים הקודמים, הוא - שאת החכמה ובינה ניתן ללמד לאדם שחסר לו; הן להחכים אדם בכלל, ולהרחיב את כלי שכלו, והן בנקודה פרטית, ללמד אותו סברא מסויימת. לעומת זאת את הדעת לא ניתן ללמד לאדם אחר שאין לו דעת - כיון שהדעת איננה סברא פרטית כיצד להבין את הענין, אלא הכרת והרגשת מהות הענין, ואי אפשר לקבל זאת מאדם אחר{{הערה|1=סה"מ שם [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31643&st=&pgnum=122 ע' קיד]. [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31643&st=&pgnum=124 ע' קטז].}}.

===הדעת ביחס למידות===
כח הדעת הוא השורש ממנו נולדות המידות והוא הנותן בהם קיום. יש לציין שהולדת המידות מן הדעת אינה חלק ממהות הדעת (שהוא כשלעצמו כח שכלי, כנ"ל), אלא תוצאה טבעית ממנו{{הערה|סה"מ שם ע' קיד, וכן משמע בהמשך המאמר שם.}}. וכדלהלן.

* '''שורש המידות ("מפתחא דכליל שית")''': הדעת נקרא בזהר{{הערה|ראה זהר (ספרא דצניעותא פ"א) תרומה קעז, רע"א; הובא בחסידות בלשון שבפנים.}} "מפתחא דכליל שית" [= מפתח הכולל שש], כלומר, שהוא הפותח ומאפשר את קיומם של ששת המידות הבאות אחריו. הסיבה לכך: ראשית ענין הדעת הוא הרגשת האדם את עצמו; ולכן, כיון שחשוב לו מעצמו, ממילא אוהב את הטוב ושונא את הרע (וכפי שרואים, שכאשר אדם טרוד ואינו מרגיש את עצמו כל כך, פחות אכפת לו משאר הדברים שאוהב ושונא){{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/zz/dm/1/24/46a.htm דרך מצותיך, מצות האמנת אלקות מו, א].}}. כמו כן, ענין הדעת הוא ההתקשרות וההכרה במהותו של הענין; ולכן, כיון שמרגיש את הענין על בוריו, ממילא מתעורר בו הרגש אליו{{הערה|שם=התקשרות}}.
:זו הסיבה לקשר בין הדעת ל[[רחמים]] (שלכן, הרחמים והדעת שניהם שייכים ל[[קו האמצעי|קו אחד]]), כיון שאדם שיש לו דעת ומכיר ומרגיש בשפלות הזולת ממילא מתעורר ברחמים עליו; לעומת זאת אדם אכזרי, למרות שמבין בשכלו היטב את צערו של הזולת, בכל זאת חסרה לו ההרגשה במהות הדבר{{הערה|שם=תפילה|קונטרס התפילה שם.}}.
:בחסידות מבואר שהקשר בין הדעת למידות הוא תוצאה טבעית - שכאשר מרגיש את עצם הענין, מתעורר בו הרגש המתאים לו בדרך ממילא, ללא צורך בפעולה נוספת. ומכך נלמד, שאת עיקר העבודה והיגיעה יש להשקיע ביגיעת המוח - לחקוק היטב את הענין בשכלו עד שיגיע להרגשת מהותו של הענין, '''וממילא''' יתעוררו בו המידות הנכונות; ולא להתחיל ישירות מעבודה על המידות עצמן{{הערה|שם=תפילה}}.

* '''קיום המידות''': הולדת המידות צריכה להגיע לאחר הדעת, כנ"ל, כיון שרק אז מובטח להן קיום. הדעת הוא הנותן במידות חוזק ותוקף. כאשר אדם מוליד מידות רק מכיון שהגיע למסקנה בשכלו (חכמה ובינה) שאלו מידות מתאימות, אך מבלי שהתקשר בדעתו והרגיש שאכן הענין הוא כך - הרי הרגש שבליבו הוא מעושה ולא אמיתי, ובלשון אדמו"ר הזקן "דמיונות שוא"{{הערה|שם=פג}}; וממילא יכול להשתנות בקלות (זהו אופיו של הפכפך, שאין לו דעת יציבה). רק רגש שנולד מדעת, הכרה והרגשה מוחלטת בענין, הוא יציב ואמיתי{{הערה|תניא שם. קונטרס התפילה שם. וראה גם [http://chabadlibrary.org/books/admur/tm/2/29/index.htm#_ftnref_1329 ד"ה ואלה המשפטים תשי"א].}}.

* '''פנימיות המידות''': המידות מצד עצמן אינן אובייקטיביות, ובכל מידה - גם טובה - עלולים להיות מעורבים נטיות אישיות. כאשר המידות מבוססות על הדעת, הדעת מגלה את פנימיות המידות - המידות כמו שהן בטהרתן, מבלי תערובת נטיות זרות{{הערה|1=ראה באריכות [http://chabadlibrary.org/books/adhaz/toraor/6/19b.htm תורה אור תולדות יט, ב] ואילך.}}.

* '''חיפוש מוסר בכל דבר''': כיון שהדעת מוליד ממילא מידות, לכן הלומד דבר ומשתמש בכח הדעת, ממילא מחפש בכל ענין - גם שכלי תיאורטי - מוסר שיכול ללמוד מזה ולתקן את נפשו{{הערה|ענין זה משמע גם ממאמר חז"ל (ויקרא רבה א, טו): "כל ת"ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו", ופירש היפה תואר ש"דעת" היינו "מוסר ודרך ארץ".}}. וזהו פירוש הפסוק{{הערה|משלי יט, ב.}} "בלא דעת נפש לא טוב" - שכאשר לאדם חסר דעת, אינו מתקן את נפשו{{הערה|סה"מ שם ס"ע קטז.}}.

הדעת פעמים נכללת כחלק מן המידות, ולמשל בעולמות הרי הדעת היא חלק מ[[עולם היצירה]], כאחת מן המידות, ולא ב[[עולם הבריאה]] כבינה{{מקור}}.

==דעת עליון ודעת תחתון==
ספירת הדעת מתחלקת לדעת עליון ודעת תחתון. דעת העליון היא המקשרת את ה[[חכמה]] וה[[בינה]]. דעת תחתון מקשרת את החכמה והבינה עם ה[[מידות]].
{{ערך מורחב|דעת עליון ודעת תחתון}}

==מי משלים למניין עשר ספירות - הדעת או הכתר==
בספרות הקבלה נפוץ מניין [[עשרת הספירות]] ללא ספירת הדעת, כאשר במקומה מופיע ה[[כתר]]. ההסבר לכך הוא ש"כשהכתר נמנה אין הדעת נמנה וכשהדעת נמנה אין הכתר נמנה"{{הערה|1=לשון הציטוט כמובא ב[http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31621&st=&pgnum=245&hilite= ספר המאמרים תש"ח ע' 242]. ושם מציין [[כ"ק אדמו"ר שליט"א]], בין השאר, לעץ חיים שער כ"ג פרק ח', שם נאמר מעין זה: "הדעת משלים לי' ספירות במקום הכתר . . לכן אל תתמה אם אנו מונין לפעמים הדעת במנין י' ספירות ולפעמים הכתר, כי זה בחיצוניות וזה בפנימיות".}}.

האופן המובא בחסידות לחלק בין שני אופני המניין, אם הכתר נמנה או הדעת, הוא - שפנימיות הכתר היא למעלה מכל שייכות לספירות, אך חיצוניות הכתר יש לה שייכות לספירות. ולכן כאשר הספירות נמנים בחיצוניותם נמנה אף הכתר, אך כאשר הספירות נמנים בפנימיותם לא נמנה הכתר עמהם, ואז נמנה הדעת במקומו. כוחו של הדעת להשלים את מניין הספירות כשנמנים בפנימיות, הוא כי ענינו של הדעת הוא גם כן פנימיות{{הערה|1=[http://chabadlibrary.org/books/adhaz/lkutey/18/50a.htm לקוטי תורה שלח נ, א]. וראה באריכות [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31680&st=&pgnum=274&hilite= ספר המאמרים תרס"ה, ע' רסו] ואילך.}}.

==אלו שאין להם דעת==
===אישה===
אמרו חז"ל{{הערה|שבת לג, ב. קידושין פ, ב. ישנם הגורסים "'''קלות'''" - ראה לקוטי שיחות חלק י"ז ע' 149 הערה 14.}} "[[אשה|נשים]] דעתן קלה" - דהיינו שהכח הדומיננטי אצלן הוא רק מוח החכמה והבינה, ולא מוח הדעת{{הערה|שם=עח|עץ חיים שער מח פרק ב.}}. במקומות אחרים מבואר שה[[מידות]] אצל האישה נמשכות רק מספירת הבינה שהיא ב[[קו השמאל]] - קו הגבורות ([[ה' גבורות]] דאימא), ולא מספירת החכמה שהיא ב[[קו הימין]] - קו החסדים (ה' גבורות דאבא), ולכן חלש אצלה כח הדעת, שהוא הכח לכלול שני קוים סותרים של חסד וגבורה{{הערה|1=עץ חיים שער הכללים פרק ז. [https://chabadlibrary.org/books/adhaam/imrei/3/64d.htm אמרי בינה שער הק"ש סד, ד] ואילך.}}. זו גם הסיבה שאישה נוחה יותר להתפתות {{מונחון|מהן לְלַאו|מכן ללא}} ולהיפך, מפני שיש לה רק קו אחד, מבלי ההתכללות שבדעת{{הערה|אמרי בינה שם.}}. עם זאת, אין הכוונה שלאישה אין דעת כלל, אלא רק שדעתה '''קלה''' - כלומר, בדעתה נרגשים בעיקר הגבורות ולא החסדים, ואינה מספיק חזקה כדי לכלול יחד חסד וגבורה, ולכן אינה יציבה לגמרי{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/adhaz/lkutey/20/60c.htm לקוטי תורה חוקת ס, סע"ג] ואילך.}}.

בעבודת השם, ישנם שני סוגי עבודה - "איש מזריע תחילה יולדת נקבה" ו"אישה מזרעת תחילה יולדת זכר"{{הערה|כלשון חז"ל ברכות ס, א.}}: כאשר העבודה נעשית בכח ההשפעה מלמעלה, "[[אתערותא דלעילא]]" תחילה, התוצאה מכך היא עבודת השם לא יציבה באופן של "נקבה" שדעתה קלה, מבלי הקיום שנעשה על ידי הדעת; אך כאשר העבודה נעשית בכח עצמו, "[[אתערותא דלתתא]]" תחילה, מגיעים לעבודת השם של "זכר", כלומר עבודה יציבה ונצחית בכח הדעת{{הערה|1=ראה לקוטי תורה [https://chabadlibrary.org/books/adhaz/lkutey/4/2b.htm ויקרא ב, ב] ואילך. [https://chabadlibrary.org/books/adhaz/lkutey/7/20a.htm תזריע כ, א] ואילך. [https://chabadlibrary.org/books/adhaz/lkutey/40/22b.htm שיר השירים כב, ב] ואילך.}}.

===קטן===
ל[[קטן]] אין דעת, ולכן אינו חייב במצוות ואינו בר עונשין. ההסבר לכך, כפי שרואים במוחש, שלמרות שילד יכול להיות חריף ובקיא וידען, אך אינו יכול להכיר ולהרגיש את מהותו האמיתית של הענין כראוי{{הערה|שם=התקשרות}}.

===בהמה===
[[בהמה]] אין לה דעת - כלומר, למרות שרואה ושומעת, ואף יש לה הבנה מסויימת - "כח המדמה", אינה יכולה להכיר ולהרגיש את הענין לאמיתתו.

בדומה לכך, הנשמות הנמוכות יותר (של [[עולמות בי"ע]]) נקראות בשם "[[זרע בהמה]]", כי השגתן באלוקות היא רק באופן של חכמה ובינה בלי דעת, היינו מבלי הרגשה אמיתית ויציבה באלוקות. לכן זקוקות נשמות אלו ל[[משה רבינו]] שאמר{{הערה|עקב יא, טו.}} "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", דהיינו שתפקידו להשפיע דעת באלוקות גם לנשמות שמצד עצמן נחשבות לזרע בהמה{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/adhaz/toraor/17/74d.htm תורה אור משפטים עד, ד] ואילך.}}.

עם זאת, ביחס לקב"ה כפי שהוא באמת, גם אותן נשמות גבוהות שיש להן דעת באלוקות, ואפילו דרגת [[דעת עליון]] (שלמעלה מדעת תחתון שבעולם האצילות) - כולם נחשבים כלפיו כבהמות ללא דעת, ועל כך אומר הפסוק{{הערה|תהלים עג, כב.}} "בהמות הייתי עמך" לשון רבים (שני הסוגים: הן מי שנחשב כבהמה כי אין לו דעת כלל, והן דעת עליון שנחשבת כבהמה רק ביחס לקב"ה){{הערה|תניא סוף פרק מו.}}.

===קליפות===
נאמר בזוהר{{הערה|1=סבא דמשפטים קג, א. וראה בכל הבא להלן [https://chabadlibrary.org/books/adhaz/lkutey/20/60c.htm לקוטי תורה חוקת ס, ג] ואילך. [http://beta.hebrewbooks.org/reader/reader.aspx?sfid=15942#p=341&fitMode=fitwidth&hlts=&ocr= אור התורה ענינים ע' שלה], ובמקומות שנסמנו שם.}}: "אל אחר אסתרס ולא עביד פירין" [=הסתרס ואינו עושה פירות], כלומר, שב[[קליפות]] אין כח ההולדה. ומבואר בקבלה, שעיקר כח ההולדה הוא ממוח הדעת (כלשון הפסוק "והאדם ידע את חווה") - שכאשר ההבנה לא נשארת במוח החכמה והבינה בלבד, אלא חודרת בדעת, נולדים מכך מידות. ולכן, מכיון שהקליפות יונקות ממוח החכמה והבינה בלבד מבלי דעת - לכן אינם עושים פירות{{הערה|שם=עח}}. ומבואר, שלו היה לקליפות כח ההולדה, היו מחריבים את כל העולם{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/adhaz/toraor/30/118d.htm תורה אור מגילת אסתר בהוספות קיח, ד].}}.

ענין זה ניתן לראות במוחש ב[[נפש הבהמית]] שבאדם, ששרשה מהקליפות: אף שהאדם יכול להבין בשכלו עניני אלוקות הנתפסים היטב בחכמתו ובינתו, בכל זאת, אין הדברים פועלים עליו שיכיר וירגיש שהענין אכן כך, באופן שיוולדו [[אהבה]] ו[[יראה]] בלב{{הערה|1=[http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31695&st=&pgnum=61&hilite= ספר המאמרים תרס"ד ע' נא] ואילך.}}.

יש להבחין, כי חוסר הדעת בקליפות הוא רק בנוגע לדעת '''באלקות''', אבל דעת '''בעניני העולם''' - לא חסרה להם כלל (ואדרבה, מבואר שעיקר [[חטא עץ הדעת]] הוא הדעת השלילית - "הרגשת עצמו" - שהיא השורש הנותן מקום ל[[רע]]{{הערה|1=ראה באריכות [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=58836&st=&pgnum=103 ספר המאמרים עזר"ת ע' פט] ואילך בהסברת שתי הקצוות - שהדעת הוא הרגשת עצמו והוא הנותן מקום לשבירה ותערובת טוב ורע, ומאידך על ידו נעשית ההבדלה בין טוב לרע.}}). וכפי שרואים במוחש שבנוגע לעצם המציאות של עניני העולם, גם לשכל של נפש הבהמית ישנה הכרה והרגשה, אך בנוגע לכח האלוקי שבעולם וענינים שלמעלה מהשכל - למרות שגם בשכל אנושי רואים ומבינים זאת, אך אין בכך הכרה והרגשה{{הערה|1=ראה באריכות [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=31643&st=&pgnum=146&hilite= ספר המאמרים עת"ר ע' קלח].}}.

===עצלן===
אדם שמתרשל בקיום המצוות ולא מנצל את כוח הדעת ללמוד להתבונן ולהבין נחשב כאדם ללא דעת, על האנשים הסובבים אותו חל איסור הלכתי לרחם עליו זאת בשונה משאר סוגי האנשים ללא דעת שעליהם יש לרחם מפני שאין להם בחירה חופשית ויכולת לפעול עם כח הדעת{{הערה|במסכת ברכות לג א, ומסכת סנהדרין צב עמוד א, מובא שאין לרחם על מי שאין בו דעה, ובספר באר שבע פירש את הגמרא הזו בסנהדרין כך, גם בספר פלא יועץ ערך דעת פירש כך. בספר בן יהוידע על גמרא זו בברכות ביאר באריכות את הצורך לרחם על אלו שאינם אשמים בחוסר הדעת שלהם.}}.

==קישורים חיצוניים==
*הרב יוסף גורביץ, '''[https://drive.google.com/file/d/1ZClbTahWQCPUG8E-x7mpVhrcehUohCUK/view ביאור ענין הדעת ע״פ המבואר בהמשך עת"ר]''', קובץ שלם בתלמודו (שיקגו) י' שבט תשפ"ג עמוד 73
*'''[https://drive.google.com/file/d/11-lE7dkwcOoaEQ2vH17gfCjlcPHTNOCO/view הטעם שאין חיצוניות הדעת נמנה בעשר ספירות]''', הערות וביאורים אהלי תורה פרשת משפטים שקלים תשפ"ג, עמוד 45
*'''[https://drive.google.com/file/d/13teeABM2GZKrPG2mYRHSJu21LM0i9cW7/view עליה בדעת]''', הערות התמימים ואנ"ש מוריסטון י"א ניסן תשפ"ג, עמודים מט-עט

{{הערות שוליים}}
{{ספירות}}
[[קטגוריה:תורת החסידות]]
[[קטגוריה:ספירת הדעת]]