עריכת הדף "משתמש:כתית למאור/ביכורים"

{{סוגיה
|שם הסוגיה=שם הדף
|מקרא=[[פרשת כי תבוא]] כו, א - יא
|משנה=[[מסכת ביכורים]]
|משנה תורה לרמב"ם=הלכות ביכורים פרקים ב - ד.
|ספרי מניין המצוות=[[ספר החינוך]] מצווה צא. מצווה תרו.
|שיחות=[[לקוטי שיחות]] חלק ט שיחה לפ' תבוא. שיחת ש"פ תבוא [[תנש"א]].
}}
הבאת '''ביכורים''' היא מצווה להביא לבית המקדש את הפירות הראשונים מ[[שבעת המינים]] שצמחו בכל שנה. זמן הבאתם היא מ[[חג השבועות]] עד [[חג הסוכות]].
הביכורים הם אחת מ[[כ"ד מתנות כהונה]].

==המצווה==
התורה ציוותה {{הדגשה|רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ}}{{הערה|{{קח|פרשת|משפטים}} כג, יט. {{קח|פרשת|כי תשא}} לד, כו.}}.
בתחלת [[פרשת תבוא]] התורה מפרטת את סדר הבאת הביכורים:
===תחילת החיוב===
התורה אומרת ש"וְהָיָה כִּֽי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִֽירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ".
ומזה לומדים שהחיוב של מצוות הביכורים הוא רק לאחר שבני ישראל יכבשו ויחלקו את הארץ ויתיישבו בה. דבר אשר אירע לאחר 14 שנים מאז שנכנסו לארץ.
אף שביכורים היא מצווה של הודיה על החלק בארץ, לא יכלו כל אחד להביא ולהודות על חלקו קודם לירושת שאר בני ישראל, מכיוון שהתורה אומרת בהמשך שצריך להיות "ושמחת בכל הטוב" ([[#תוכן המצווה|כדלקמן]]), ומכיוון שכל בני ישראל קשורים זה בזה, הרי כל זמן שנשאר יהודי אחר (לא משנה מיהו) שאין לו עדיין חלק (ברור) בארץ, הוא לא יכול להיות במנוחה ובשמחה{{הערה|שם=תט|1=[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16027&pgnum=183 לקוטי שיחות חלק ט שיחה א' לפ' תבא].}}.

===זמן המצווה===
תחילת זמן הבאת הביכורים הוא ב[[חג השבועות]] (עצרת), וכמו שאומרת ה[[משנה]]{{הערה|[[מסכת ביכורים]] פרק א משנה ג.}} ש"אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם". בגלל שכתוב בתורה{{הערה|[[פרשת משפטים]] כג, טז.}} "וחג הקציר, בכורי מעשיך".
וב[[תוספתא]]{{הערה|מסכת ביכורים פרק א הלכה א.}} הוסיף ש"אם הביא ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהם". וכן גם פסק הרמב"ם{{הערה|שם=בו|הלכות ביכורים פרק ב הלכה ו.}}. הטעם לכך הוא{{הערה|רבי [[עובדיה מברטנורא]] מסכת ביכורים פרק א הלכה א.}}: מכיוון שקרבן [[שתי הלחם]] הוא זה שמתיר את ה"[[חדש]]" ב[[בית המקדש|מקדש]], כלומר, הוא זה שמאפשר להקריב במקדש מנחות (מין הצומח) מהתבואה החדשה, לכן לא היו יכולים להביא ביכורים קודם לחג השבועות.

עיקר זמן הבאת הביכורים הוא משבועות עד [[חג הסוכות]], כיוון שאז הוא זמן שמחה - שבו אוספים את התבואה מהשדה. ולאחר חג הסוכות, שאז מסתיים זמן השמחה, אף שאפשר להביא ביכורים עד לחנוכה, אך אי אפשר לקרוא את ה[[#מקרא ביכורים|מקרא ביכורים]] לאחר מכן{{הערה|ההלכה נפסקה כ[[רבי מאיר]] (נגד [[רבי יהודה בן בתירה]]) - [[מסכת ביכורים]] פרק א משנה ו, ובמפרשים.}}{{הערה|שם=בו}}

===תוכן המצווה===
מצוות הביכורים נועדה על מנת לעורר הכרה בכך שהקב"ה הוא מקור הברכות (ולא להיות "כפוי טובה"{{הערה| רש"י {{קח|פרשת|תבוא}} כו, ג.}}), ועל כן מביאים אליו (לכהנים שהם משרתיו) את ראשית הפירות המבשילים באילנותיו, ועל ידי זכירתו, קבלת מלכותו וההודאה לפניו, שהרי כל הפירות ושאר כל הטובות באות ממנו, יהיו בני ישראל ראויים לברכה, ויתברכו פירותיהם{{הערה|ספר החינוך מצווה צא. מצווה תרו.}}.

מצווה זו, באה בנוסף לשאר ביטויי התודה שמובעים כלפי הקב"ה, כמו באמירת [[מודה אני]], [[ברכת מודים]], ושאר [[ברכות הנהנין]] שמודים לה' על כל הטוב שהוא נותן לנו, ועד לברכה העיקרית (שהיא מן התורה{{הערה|{{קח|מסכת|ברכות}} מח, ב. [[רמב"ם]] הל' ברכות ריש פרק א.}}) [[ברכת המזון]].

והחידוש במצווה זו הוא, שאף שגם בהם הוא מודה לקב"ה, אך שם זה רק '''בדיבור''', אבל כאן זה מתבטא באופן חזק יותר - '''במעשה''', שהוא לוקח "מראשית כל פרי האדמה", ומביאו לבית המקדש, ומניחו לפני ה'. ובזה מתבטא, שלא רק שכל הרכוש שיש לו מגיע בברכת ובחסדי ה', אלא שגם לאחר שזה הגיע לרשותו, זה עדיין ברשות ה', כיוון ש"לה' הארץ ומלואה"{{הערה|[[תהילים]] כד, א.}}, ולכן הוא מביא מהפירות ו'''משאירם''' ברשות הקב"ה.

פעולה זו חודרת באדם כל כך, עד שהיא גורמת לו להרגיש שמחה יתירה, ועד שזה מתבטא גם בדיבורו ש"וענית ואמרת לפני הוי' אלקיך" - בקול רם ובשמחה.

הודאה זו איננה על שמחה סתם, אלא על שלימות השמחה, ולכן היא דווקא על פירות משבעת המינים, והמשובחים שבהם. וגם זמן ההבאה הוא "בזמן שמחה"{{הערה|רש"י {{קח|פרשת|תבוא}} כו, יא.}}{{הערה|שם=תט}}.

==אופן ההבאה==
===שבעת המינים===
הביכורים באים רק מ[[שבעת המינים]] שבהם נשתבחה ארץ ישראל. וגם בהם, רק מהמינים המובחרים שבהם - דהיינו, "לא מתמרים שבהרים, ולא מפרות שבעמקים, ולא מזיתי שמן שאינם מן המבחר"{{הערה|[[מסכת ביכורים]] פרק א משנה ג.}}, "אלא מתמרים שבעמקים ומפירות שבהרים לפי שהן מן המובחר"{{הערה|שם=בג|[[רמב"ם]] הלכות ביכורים פרק ב הלכה ג.}}. ולומדים זאת מכיוון שהתורה רוצה שיביאו מהמינים שבהם נשתבחה הארץ, והשבח הוא ב"ארץ זית שמן ודבש"{{הערה|[[פרשת עקב]] ח, ח.}}, דהיינו, לא סתם זיתים, אלא זיתים המניבים שמן, ולא סתם תמרים (הנרמזים במילה "דבש") אלא תמרים משובחים שהם כדבש{{הערה|פירוש המשניות להרמב"ם בביכורים שם.}}.
הגמרא דנה במקרה שלא הביא מהמין הכי משובח: ר' יוחנן אמר: לא קדשו הביכורים; ריש לקיש אמר: קדשו, כי זה כמו שהקדיש בהמה כחושה, שהיא קדושה אפילו שזו לא מצוה מן המובחר. וטעמו של רבי יוחנן הוא: התורה אמרה: "'''מ'''ראשית" - ולא כל ראשית, "'''מ'''ארצך" - ולא כל ארצך{{הערה|[[מסכת מנחות]] פד, ב.}}. והרמב"ם פסק: שהכוונה ב"לא מן המובחר" היא, "כגון תמרים שבהרים ותאנים סורות ומרוקבות וענבים מאובקות ומעושנות", ופירות אלו לא נתקדשו{{הערה|שם=בג}} (אבל אם זה רק לא הכי משובח, זה קדש).

===ההפרשה===
בעל ה[[שדה]] כשהיה נכנס לשדהו, והיה רואה את ה[[תאנה]] שבכרה - התאנה הראשונה שגדלה, או את אשכול ה[[ענבים]] או ה[[רימון]] שביכרו, הוא היה קושר אותם בגמי, לציינם, ואומר "הרי אלו ביכורים". והם נעשים קדושים בעודם מחוברים לעץ מזמן קריאת השם. ולאחר מכן כשיסתיים תהליך ההבשלה של הפירות והוא יתלשם, אין צורך להקדישם ולקרוא להם שוב "ביכורים".

אם תלש את הפירות קודם שהקדיש, יכול להפריש גם אחר התלישה. אך אם נטמאו כל הפירות - לא יפריש, כיוון שלא מפרישים ביכורים בטומאה, אלא צריך להפריש מהטהור (האחר) על הטמא{{הערה|רמב"ם הלכות ביכורים פרק ב הלכה יט.}}.

===הכלי===
את הביכורים מביאים בתוך כלי, כמו שאמרה התורה "וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא".
ל"מצווה מן המובחר" צריך להביא כל אחד מהמינים בכלי בפני עצמו; אך באם הביא את כולם בכלי אחד - יצא, אך צריך לסדרם באופן שלא יהיו כולם בעירבוביה, אלא כל מין צריך להיות בפני עצמו: שעורים מלמטה וחטים על גביהן, וזיתים על גביהן, ותמרים על גביהן, ורמונים על גביהן, ותאנים למעלה מן הכלי. וצריך שיהיה משהו שיפסיק בין מין ומין, כמו עלים של דקל וכיו"ב. ועל שפת הכלי, מסביב לתאנים הוא מקיף באשכולות של ענבים{{הערה|[[רמב"ם]] הלכות ביכורים פרק ג הלכה ז.}}.
העשירים היו מביאים את הביכורים בכלים של זהב וכסף, אבל כלי המתכות שהיו מביאים היו חוזרים לבעליהם. והעניים היו מביאים בכלי ערבה ונצרים וכיו"ב, והם היו הולכים לכהנים, מלבד במקרה שהביכורים נטמאו{{הערה|[[רמב"ם]] הלכות ביכורים פרק ג הלכה ח.}}.
בספרי על הפסוק כתוב שהסלים הם בשביל "לזכות מתנה לכהן", והיינו, שזהו חיוב נפרד מהביכורים (ויכול לכאורה לתיתו לכל כהן שירצה); הגמרא אומרת שהסיבה שהעניים מביאים בסלי נצרים היא, מכיוון ש"{{מונחון|בתר עניא אזלא עניותא|אחר העני הולכת העניות}}", והיינו, שזהו חלק נוסף על החיוב של הביכורים (ולכן יכול לתיתו לכל כהן מאנשי המשמר, ולאו דווקא לאלו שקיבלו את הביכורים); התוספות יום טוב{{הערה|בפירושו על המשנה ב{{קח|מסכת|ביכורים}} פרק ג משנה ח.}} כותב, שמכיוון שהעניים מתנתם מועטת, לכן התורה הוסיפה לנתינתם גם את הסלים, על מנת שתהיה יותר חשיבות לנתינתם. והיינו, שזוהי חלק מהנתינה (ולכן הסלים צריכים ללכת דווקא לכהן שקיבל את הביכורים).
הסיבה לזה היא: מכיוון שעניין הביכורים הוא לגלות איך מציאות העולם הינה "לפני ה' אלקיך", דהיינו, לגלות את הקשר הפנימי של הדברים שבעולם עם הקב"ה. והקשר הזה מתגלה דווקא בדרגות הכי נמוכות, ועל דרך שהדירה לה' יכולה להיות דווקא {{קח|דירה|בתחתונים}}, וכן גם כאן, דווקא בכלים הפשוטים ביותר - מתגלה הקדושה והם הולכים לכהנים{{הערה|1=[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16024&st=&pgnum=160&hilite= לקו"ש חלק כט שיחה א לפרשת תבא עמ' 145 ואילך]. [http://www.lahak.org/templates/lahak/article_cdo/aid/3144714 שיחת ש"פ תבא תנש"א סעיף ח].}}.



(ג) וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַידֹוָד אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדֹוָד לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:
(ד) וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ:

(ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב:
(ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה:
(ז) וַנִּצְעַק אֶל יְדֹוָד אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְדֹוָד אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ:
(ח) וַיּוֹצִאֵנוּ יְדֹוָד מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים:
(ט) וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(י) וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְדֹוָד וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ:

{{הערות שוליים}}