עריכת הדף "מלאכה שאינה צריכה לגופה"

[[קובץ:נר חרס.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[מלאכת מכבה|כיבוי]] נר בשבת שלא לצורך הפתילה, נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה]]
'''מלאכה שאינה צריכה לגופה''' היא עשיית אחת מ[[ל"ט מלאכות שבת|מלאכות השבת]] מתוך כוונה לצורך אחר, ולא לצורך שלשמו נועדה המלאכה. נחלקו התנאים. ובעקבותיהם הפוסקים. האם חייב על עשיית מלאכה כזו או פטור. ההכרעה המקובלת היא שמעיקר הדין פטור, ולכן איסורה רק [[מדרבנן]].

==הגדרה==
מלאכה שאינה צריכה לגופה היא עשיית מלאכה לצורך אחר מהצורך שלשמו נועדה. לדוגמא: [[מלאכת מכבה]] עיקרה כיבוי לצורך הפקת פחם. כאשר אדם מכבה נר לא מכיוון שזקוק לפחם אלא כדי להחשיך את המקום, הוא עושה זאת לצורך שאינו גוף המלאכה{{הערה|ראה שבת ל, א. לא, ב.}}. ונחלקו הראשונים בהגדרת "מלאכה שאינה צריכה לגופה":

לדעת [[רש"י]], מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כאשר אינו זקוק למלאכה עצמה, ולא רצה לעשותה מלכתחילה, אלא שנצרך לסלק משהו, ואילו לא התעורר צורך זה ולא היה צריך למלאכה זו היה נוח לו יותר. לדוגמא: כאשר מכבה את הנר כי רוצה חושך, אילו לא היה הנר דולק מלכתחילה היה נוח לו יותר{{הערה|שבת לא, ב ד"ה אפי' בפתילה. צג, ב ד"ה ור' שמעון.}}.

לדעת [[ר"י]] ב[[תוספות]], מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כאשר נעשית לתכלית שונה מהתכלית שלשמה נעשתה מלאכה זו ב[[המשכן|משכן]]. לדוגמא: כאשר מכבה את הנר כי רוצה חושך, אין זה דומה לכיבוי שבמשכן שכל מטרתו היתה עשיית פחמים{{הערה|שבת צד, א ד"ה רבי שמעון.}}.
 
[[אדמו"ר הזקן]] מגדיר מלאכה שאינה צריכה לגופה: "שצריך לו גוף הדבר שגוף המלאכה נעשית בו"{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/sh2/1/278/1.htm שולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים, סימן רעח, סעיף ב]. ושם [https://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/sh2/1/316/16.htmסימן שטז, סעיף טז]. ודנו במקורו של אדמו"ר הזקן; במראי מקומות וציונים (להרב אשכנזי) ציין לתוס' הנ"ל, וכן ל[https://www.sefaria.org.il/Sefer_Yereim.274.28?lang=he&with=all&lang2=he ספר יראים סימן רע"ד]: "פי' מלאכה שאינה צריכה לגופה . . אינו צריך ומתכוון לגוף אותו דבר שגורם להקרות מלאכה . . ואפי' היה מתכוין לדבר הנקרא מלאכה, אם אינו צריך לגופה באותו דבר שעושה בו מלאכה, פטר ר"ש". וראה בדברי הרב [[אריה לייב קפלן (צפת)|אריה לייב קפלן]], [http://www.shturem.net/images/news/42714_news_30042010_11291.pdf שיטת רבינו במלאכה שאינה צריכה לגופה] (ע' 11 ואילך), שהביא מקור לזה מדברי הירושלמי (שבת פ"ב ה"ה, ועוד) שמגדיר "צריכה לגופה" - "עד שיהא לו צורך בגופו של דבר".}}. לדוגמא: כאשר מכבה את הנר כי רוצה חושך, המלאכה נעשית בגוף הפתילה, ואילו הצורך שלו אינו נמצא בפתילה אלא באור שיוצא מהנר{{הערה|סימן רעח שם.}}.

===החילוק בין מלאכה שאינה צריכה לגופה ובין פסיק רישא===
שונה הגדרתה של מלאכה שאינה צריכה לגופה מהגדרת "[[פסיק רישא|פסיק רישיה ולא ימות]]" (ולכן גם רבי שמעון הפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, מחייב בפסיק רישא): בפסיק רישא, הוא [[דבר שאינו מתכוון|אינו מתכוון כלל]] לעשיית המלאכה אלא שעל כרחו היא נעשית, ובמלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא מתכוון לעשיית המלאכה, אך לא לשם תכליתה אלא לתכלית אחרת{{הערה|[[רבי אברהם בן הרמב"ם]] בשם אביו, הובא בכסף משנה הלכות שבת פרק א, הלכה ז.}}.

ויש שביארו הבדל זה, בדוגמא מקיום מצווה: כאשר מקיימה ואינו מתכוון לעשיית המצוה, יש אומרים שיצא ידי חובתו; אך כאשר מתכוון שלא לצאת, לדברי הכל לא יצא. ואותו הדבר בעשיית מלאכה: בפסיק רישא, הוא אינו מתכוון לעשיית המלאכה אבל בהכרח שנעשית, ולכן נחשב שעשה מלאכה; אך במלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא מתכוון שלא לעשות את המלאכה אלא מתכוון במוצהר לתכלית אחרת, ולכן אין נחשב שעשה מלאכה{{הערה|ערוך השולחן רמב, לד. וראה בחידושי הצ"צ שבת פרק יב, משנה ב, ד"ה הנה.}}.

==הדין==
===התנאים===
נחלקו התנאים [[רבי יהודה]] ו[[רבי שמעון]] מה הדין במלאכה שאינה צריכה לגופה: רבי יהודה מחייב, ורבי שמעון פוטר{{הערה|מחלוקתם מובאת במספר מקומות: שבת כט, סע"ב במשנה ושם ל, רע"א ולא, ב. צג, ב במשנה ושם צד, א ואילך. וראה גם מב, א. עג, ב. ועוד.}}.

טעם סברתו של רבי שמעון לפטור, הוא מפני שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה נקראת [[מלאכת מחשבת]], שדוקא היא נאסרה בשבת{{הערה|רש"י צג, ב שם. וראה חגיגה י, סע"א ואילך.}}.

[[הרבי]] מבאר כי יסוד מחלוקת זו בשיטותיהם הכלליות של רבי יהודה ורבי שמעון בכל סוגיות הש"ס, מהי הגדרתה של "שביתה"{{הערה|כמחלוקתם בענין השבתת חמץ (פסחים ריש פרק ב), ובענין השבתת החיות הרעות לעתיד לבוא (תורת כהנים בחוקותי כו, ו); לפי ביאור [[הגאון הרוגצ'ובי]], צפנת פענח על התורה בחוקותי שם.}} - וממנה מסתעפת המחלוקת גם לשביתת השבת: לדעת רבי יהודה, שביתה היא ביטול המציאות לגמרי. לכן השביתה בשבת היא דוקא כאשר לא נעשית מציאות המלאכה כלל, אפילו לא לצורך אחר. לדעת רבי שמעון, שביתה היא ביטול הצורה והאיכות. ולכן שביתה בשבת היא כאשר לא נעשית צורת המלאכה, אך מלאכה שאינה צריכה לגופה שבה אין צורת מלאכה, אינה גורעת מהשביתה{{הערה|1=[https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15944&st=&pgnum=202&hilite= לקוטי שיחות חלק ז', ע' 190].}}.

===הפוסקים===
רוב הפוסקים פסקו הלכה כדעת רבי שמעון שפוטר{{הערה|רבינו חננאל שבת קמב, א. ראב"ד הלכות שבת פרק א, הלכה ז (ומגיד משנה שם בשם אחרונים). רמב"ן שבת קכא, ב.}}. ודנו הראשונים בדעת [[הרי"ף]], האם דעתו לפסוק כרבי יהודה או כרבי שמעון{{הערה|ראה מגיד משנה שם. בית יוסף אורח חיים סימן רעח ד"ה המכבה.}}. ו[[הרמב"ם]] פסק כדעת רבי יהודה שמחייב{{הערה|הלכות שבת פרק א, הלכה ז.}}.

גם לדעת רבי שמעון שפוטר, הפטור הוא רק מאיסור תורה, אבל גם מלאכה זו אסורה מדרבנן. ואיסור זה חמור יותר מאיסורי דרבנן אחרים בשבת, כי עיקר המלאכה מן התורה{{הערה|שולחן ערוך אדמו"ר הזקן [https://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/ka2/266/2.htm#_ftnref_1939 קונטרס אחרון לסימן רסו, סק"ב] ו[https://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/ka2/275/2.htm לסימן ערה, סק"ב]. [https://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/sh2/1/311/5.htm סימן שיא, סעיף ה]. [https://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/sh2/1/316/19.htm סימן שטז, סעיף יט]. ועוד. וראה גם ביאור הלכה סימן רעח, סעיף א.}}.

בדעת ה[[שולחן ערוך]] משמע שפוסק כרבי שמעון שפוטר{{הערה|סימן שטז, סעיף ח. סימן שלד, סעיף כז.}}; אמנם במקום אחד משמע שפוסק כרבי יהודה{{הערה|סימן שמ, סעיף א.}}, ודנו האחרונים בדבריו{{הערה|ראה משנה ברורה שטז, לד. שלד, פה. ביאור הלכה שמ, א. ועוד.}}.

[[אדמו"ר הזקן]] פוסק שעיקר הדין כרבי שמעון שפוטר, ולכן מותר מעיקר הדין [[מלאכת צד|לצוד]] רמשים שדרכם להזיק (אפילו כשאין דרכם להמית ואין בזה [[פיקוח נפש]]), מפני שבצידה זו אינו צריך לגופה, והאיסור הוא רק מדרבנן, ובמקום צער לא גזרו{{הערה|סימן שטז, סעיף יז.}}; וכן מותר לכבות גחלת של מתכת שעלולה להזיק, מאותה סיבה{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/adhaz/sh/sh2/1/334/29.htm סימן שלד, סעיף כט].}}. אמנם בעל נפש יחמיר לעצמו כדעת האוסרים במקום שאפשר, ולכן אם יכול להזהר מהמזיק ולהזהיר אחרים, עדיף שלא לצוד{{הערה|סימן שטז, סעיף כב וסימן שלד שם.}}.

==ביאור המקושש עצים - בסוגיית 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'==
דעת הפוטרים במלאכה שאינה צריכה לגופה, מובאת כביאור לסיפור ה[[מקושש עצים]] שחילל שבת ונסקל. המדרש אומר שכוונת המקושש היתה לשם שמים, שלאחר שנגזר שישראל לא יכנסו לארץ חשש שמא יחשבו שכעת הם פטורים מהמצוות, ולכן חילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים{{הערה|הובא בתוס' בבא בתרא קיט, ב ד"ה אפילו.}}. הסיבה לכך שהיה יכול לעשות זאת (ולא נחשב לחילול שבת, וגם לא ל[[מאבד עצמו לדעת]]), היא מפני שלא היתה לו כוונה לצורך העצים אלא כדי שיהרג ויראו ישראל, וממילא נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור. אך כאשר הובא לבית דין, לא יכלו לשפוט אותו על פי כוונתו, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ולמראית העין עשה מלאכה, וחייבוהו מיתה{{הערה|1=חידושי אגדות מהרש"א שם. מבואר בהרחבה ב[https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15916&st=&pgnum=105&hilite= לקוטי שיחות חלק כח, ע' 93] ואילך.}}.


{{לט מלאכות|}}
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:הלכות שבת]]