עריכת הדף "מגילת רות"

[[קובץ:רות.jpg|שמאל|ממוזער|250px|איור - רות מלקטת שיבולים]]'''מגילת רות''' היא אחת מחמשת המגילות שבתורה שבכתב.
==שם המגילה==
מגילת רות נקראת על שמה של רות, ולא על שמה של גואלה וייבמה - בועז, למרות שהוא היה אדם חשוב יותר לכאורה, נשיא העם היהודי בעת ההיא. בכך מודגשת חשיבותה הנפלאה של [[אשה]], כאשר היא מנצלת ומתווה את כוחותיה לנאמנות למשפחתה ולעם היהודי, היא בונה בזאת את יסודות הבית היהודי "כ[[רחל]] ו[[לאה]]", ובכך היא מניחה את היסוד ל[[גאולה]] השלימה{{הערה|1= [[אגרות קודש (אדמו"ר שליט"א)]] כרך יז אסרו חג השבועות, ה'תשי"ח [http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/ig/17/6299a&search=%D7%9E%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%AA+%D7%A8%D7%95%D7%AA ו'רצט]}}.

==המנהג לקרוא את המגילה בשבועות==
נוהגין לקרות מגילת רות ב[[חג השבועות]] שהוא זמן [[מתן תורה]], כדי ללמוד שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני, כמו שהיה לרות כשנתגיירה, ואין מברכין על קריאת מגילה זו{{הערה|כמו שנתבאר בסי' תצ [סעיף יז] - [[שו"ע אדמו"ר הזקן]] תצד, יג.}}. מהטעמים לכך ש"נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות" - "לפי ש[[דוד המלך]] מת בעצרת{{הערה|ירושלמי ביצה פ"ב ה"ד. ועוד.}} ו[[הקב"ה]] ממלא שנותיהם כו'{{הערה|ר"ה יא, א. וש"נ ("[[הקב"ה]] יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו'".}}, ובוודאי בעצרת נולד, ומגילת רות נכתב לייחס דוד"{{הערה|[[תורת מנחם]] - ה - שנת [[תשי"ב]] - חלק שני, שיחת יום ב' ד[[חג השבועות]] ה'תשי"ב. עמ' רנב.}}. אף שאין [[מנהג חב"ד]] לאומרה{{הערה|1=יש לציין, כי באחד השנים שאל את [[הרבי]] עורך עיתון ה"אמריקן ג'ואיש יירבוק" מר מילטאן הימלפרב, האם נכון ש[[חב"ד]] הפסיקו את המנהג לקרוא מגילת [[שיר השירים]] ב[[חג הפסח]], מגילת רות ב[[חג השבועות]] ומגילת קהלת ב[[חג הסוכות]], ושואל הטעם. על המילה ש"הפסיקו" כתב הרבי ב[[כתב יד]]: "?! מעולם לא נהגו כן בחב"ד ובעוד כמה וכמה (הפרטים אצל רבני אנ"ש שי')" - [http://old2.ih.chabad.info/index.php?url=article_he&id=46987 התפרסם בתשורה מחתונת פרידמן-גרוסבאום] {{אינפו}}}}, הרי זה רק בנוגע לקריאת מגילת רות בגשמיות, אבל בוודאי שישנו הענין עצמו כו'{{הערה|תורת מנחם - ה - שנת [[תשי"ב]] - חלק שני, שיחת יום ב' ד[[חג השבועות]] ה'תשי"ב. עמ' רנב.}}.

==הקשר בין מגילת רות לעצרת==
מובא במדרש רות{{הערה|מדרש זוטא רות בתחלתו. יל"ש רות רמז תקצו. הובא בשו"ע [[אדמו"ר הזקן]] שם.}}: {{ציטוטון|ומה ענין רות אצל עצרת.. ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני}}.

וכן מובן מלשון ה[[משנה]]{{הערה|אבות פ"ד מ"ט.}} "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מ[[עושר]], וכל המבטל את התורה מ[[עושר]] סופו לבטלה מעוני". מכך שלא נאמר מה סופו של "המקיים את התורה מ[[עושר]]"?, משמע שעל-פי רוב אין מציאות כזו, וכלשון המדרש: "לא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני". הגישה ללימוד התורה צריכה להיות מתוך ביטול. צריך לידע שהתורה היא חכמתו של הקב"ה, ואילו הוא בשכלו - מצד עצמו אין לו שום שייכות לזה. ועד שמצינו אפילו בנוגע למשה רבינו, ש"בתחילה היה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה"{{הערה|נדרים לח, א.}}.

כאשר לומד תורה ואינו מבין - אין לו להתפלא על כך, שכן, למה יוכל להבין את התורה? איזו שייכות יש לשכל אנושי להשיג חכמתו של הקב"ה?! אדרבה: החידוש הוא בכך שלמרות זאת נתן [[הקב"ה]] את התורה במתנה למטה. ולכן, כדי שיוכל לקבל ולהשיג את התורה - צריך להתפלל להקב"ה.

על דרך זה מצינו בזהר{{הערה|ח"א קצט, ב. חלק ב' סב, ב. וראה [[לקוטי שיחות]] חכ"ו ע' 99. וש"נ.}}, ש[[רב המנונא סבא]], למרות שהיה לו [[לחם]] לאכול, לא היה אוכל עד שהתפלל על מזונו. ולכאורה, בשעה שהאוכל ערוך ומוכן לפניו על השולחן - מה שייך לבקש ש[[הקב"ה]] יתן לו, הרי כבר יש לו? והביאור בזה - שקודם שמתפלל ל[[הקב"ה]] אין האוכל שייך אליו, כך, שאין לו אוכל, וכדי שהאוכל יהיה שייך אליו - הרי זה רק על ידי התפילה.

ואם ב[[מזון]] גשמי כך - על אחת כמה וכמה שכן הוא בתורה, שמצד עצמו אין לו שייכות לתורה. זהו "שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני": הכוונה ב"עוני" - אינה לעוני בגשמיות, שהרי ר"א בן חרסום זכה לתורה אף שהי' [[עשירות|עשיר]] גדול (כנ"ל סי"ח), אלא הכוונה היא לענין העוני ברוחניות, דהיינו, שמצד עצמו אין לו שייכות לתורה, ואין זה אלא שנותנים לו מלמעלה, ועל ידי ידיעה והכרה זו - התורה מתקיימת אצלו.

כך גם בענין ה"יסורין" - שהכוונה היא ברוחניות, יסורין מצד העדר ההשגה: עליו לדעת שהתורה היא בלי-גבול, וכל מה שיודע - אינו משיג אלא את חיצוניות הענין, ואילו בפנימיות הענין לא נגע כלל, כיון שהתורה היא בלי גבול. ולכן גם [[משה רבינו]] לומד תורה תמיד, אף שקיבל הכל מפי [[הקב"ה]] - כיון שבתורה יש עומק ועומק לפנים מעומק עד אין-סוף. ובידעו זאת, אינו מתנשא בעצמו מצד ידיעת ה[[תורה]], ואדרבה - הוא שפל בעיני עצמו, ויש לו [[יסורים]] מהעדר השגתו, ו"לבו דואג בקרבו"{{הערה|חגיגה יג, א., ואז - התורה מתקיימת.}}.
{{הערות שוליים}}
{{תנך}}
[[קטגוריה:תנ"ך]]