עריכת הדף "יש מאין"

{{סדר ההשתלשלות}}
'''יֵשׁ מֵאַיִן''' הוא מונח ב[[חקירה]], [[קבלה]] ו[[חסידות]] - המתייחס לפעולת ההתהוות של ישות כלשהי מהעדר, התהוות "דבר" מ"לא דבר"". היכולת ליצור יש מאין נקראת [[בריאה]], והיא ייחודית ל[[בורא]] ("בחיק הבורא"), זאת בשונה מהתהוות של [[עילה ועלול|עלול מעילה]] או יצירת [[יש מיש]].

הראשון שהשתמש במושג זה{{מקור}} היה ר' שלמה אבן גבירול{{הערה|1021-1058 למניינם. המושג מופיע ביצירתו "כתר מלכות", המתאר את הבורא והבריאה בשירה הכוללת גם שורות תפילה. באחת הפסקאות שם:"אַתָּה חָכָם וּמֵחָכְמָתְךָ אָצַלְתָּ חֵפֶץ מְזֻמָּן / כְּפוֹעֵל וְאֻמָּן, לִמְשֹׁךְ מֶשֶׁךְ הַיֵּשׁ מִן הָאָיִן / כְּהִמָּשֵׁךְ הָאוֹר הַיּוֹצֵא מִן הָעָיִן […] וְקָרָא אֶל הָאַיִן – וְנִבְקַע / וְאֶל הַיֵּשׁ – וְנִתְקַע / וְאֶל הָעוֹלָם – וְנִרְקַע".}}. שנים לא רבות לאחר מכן השתמשו בו ה[[ראשונים]]{{הערה|[[אבן עזרא]], ספורנו ו[[רמב"ן]] ("ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא") ל[[בראשית]] א, א. וראה רד"ק ל[[ספר ישעיה]] מג, ז. [[חובת הלבבות]] בהקדמה. [[ספר החינוך]] מצוה שפ. וב[[ספר יצירה]] פרק ב' משנה ט', הובא ברמב"ן שם: {{ציטוטון|יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו}} (ראה פי' הראב"ד ורמב"ן לספר יצירה שם. [[המשך תער"ב]] חלק ב' [https://chabadlibrary.org/books/3601330938 עמוד תשלג].).}} כדי לתאר אופן הבריאה, ואחריהם נמשכו [[תורת הקבלה|המקובלים]] כולם.

==שני ביאורים בעניין יש מאין==
ב[[תורת החסידות]] ישנם שני ביאורים מדוע נקראת הבריאה יש מאין{{הערה|ראה דיבור-המתחיל ליהודים היתה אורה [[תשי"ב]].}}:

א. שיש הנברא '''לא מרגיש''' את מקורו – ולכן קורא לו "אין" (אבן המציאות האמיתית היא הפוכה: שהבורא הוא ה"יש" האמיתי ואילו אנו הנבראים ה"אין"){{הערה|[[לקוטי תורה]] [[פרשת ראה]] [https://chabadlibrary.org/books/4001380800 כא, א]. ראה [[המשך תרס"ו]] עמוד רכא.}}.

ב. שאכן '''אין מקור''' ליש הנברא. היינו, שהקב"ה לא ברא את העולם ע"י שצמצם את עצמו עד אין סוף, אלא שברא מציאות חדשה שאכן אין לה שום מקור באלוקות, והיא רק [[קו וחוט|הארה]] מ[[אור אין סוף]], שהוא אין לגבי [[עצמות ומהות]]{{הערה|[[לקוטי תורה]] [[פרשת ראה]] [https://chabadlibrary.org/books/4001380794 יט, ג] - [https://chabadlibrary.org/books/4001380795 ד]. [https://chabadlibrary.org/books/4001380823 כו, ד]. [[תורה אור]] דיבור-המתחיל יביאו לבוש מלכות (מגילת אסתר [https://chabadlibrary.org/books/3901370407 צ, ב] ואילך) דיבור-המתחיל חייב אינש (שם [https://chabadlibrary.org/books/3901370443 צט, ב]). וראה [[המשך תרס"ו]] עמוד רכא.}}.

ההבדל ביניהם הוא: הביאור הראשון הוא מצד הנברא, והשני מצד הבורא{{הערה|[[המשך תער"ב]] חלק ב' [https://chabadlibrary.org/books/3601331390 עמוד א'קנא].}}.

==תחילת מציאות היש הנברא – בעולם הבריאה==
ב[[תניא]]{{הערה|[[אגרת הקודש - סימן כ']]}} מוסבר שמציאות יש אמיתי ממש (היינו, מציאות נבראים שאינם אלוקות) מתחילה ב[[עולם הבריאה]]{{הערה|היינו, '''[[אורות וכלים|הכלים]]''' דעשר ספירות דבריאה, אבל ה"[[אורות וכלים|אורות]]" של הכלים (ליתר דיוק דווקא דרגת ה'[[נשמה]]' של האורות, אבל [[רוח]] ו[[נפש]] הן כבר עניין של [[נברא|נבראים]]) הם אלוקות.}}, אבל עניינים מסויימים שהם מעין ממוצע בין אלוקות לנבראים יש גם למעלה יותר, ויש בזה שתי דרגות כלליות. ומלמטה למעלה:

א. [[היכלות (בחסידות|ההיכלות]] וגופות ה[[מלאך|מלאכים]] דאצילות שהם נבראים "ממש" (אך רק ביחס לעצם האלוקות, שהרי ביחס לנבראים גם הם אלוקות).

ב. נשמות ה[[אדם]] והמלאכים, שלמרות שמצד אחד הן אלוקות (אלא ש"ב[[צמצום]] עצום") מצד שני הן כבר נפרדו מ[[אור הקו]] ולכן אין בהם את הכח לברוא יש מאין (שבכלים ד[[עולם האצילות|אצילות]] '''כן''' קיים – כי אור הקו אין סוף ברוך הוא מאיר בהם, [[ביטול|ובטלים]] אליו [[אור השמש בשמש|כזיו השמש בשמש]]).

===טעם שמציאות הנבראים מתחילה בבריאה===
עיקר תחילת היש הוא בעולם הבריאה, הנברא מ[[ספירת המלכות|מלכות]] (דאצילות){{הערה|שם=כ|1=[[תניא]], [[אגרת הקודש - סימן כ']]}}, שכן שני מאפייני ה"יש"{{הערה|מציאות שאינה אלוקות.}} הם א. '''שלא מורגש בו''' שנוצר מאלוקות. ב. שיש בו '''ריבוי והתחלקות'''. ושני עניינים אלו באים משני העניינים שבמלכות דאצילות: [[אלקים|שם אלוקים]] מסתיר את האלוקות בפני הנבראים, [[שם אדנ"י|ושם אדנ-י]] הוא השורש של גדרי התחלקות פרטי הזמן והמקום{{הערה|לכן בשעהיוה"א שבתניא עד פרק ו' מדבר על שם אלקים ומפרק ז' ואילך על שם אנד-י. כי עד פרק ו' מבאר כיצד ספירת המלכות מעלימה בפני הנבראים על מקורם, ואילו מפרק ז' מבאר איך מתייחד שם הוי' '''בגדרי זמן ומקום''' (שמקורם שם אדנ-י.}}.

==כמה דרגות ביש מאין==
האמור לעיל (שבריאת יש מאין מתחלת בעולם הבריאה) היא בפרטות. אבל בכללות נופל שם "יש מאין" על '''כל''' דבר שאינו משתלשלת באופן של עילה ועלול{{הערה|ואין זה סותר את האמור לעייל שמציאות "יש ממש" מתחילה רק בעולם הבריאה.}} (והיא בחינת התחדשות לגבי זו שמעליה), וכמה דרגות בזה:

'''[[מחשבה הקדומה דאדם קדמון|מחשבה הקדומה דא"ק{{הערה|אדם קדמון.}}]][./יש_מאין#cite_note-13 <span class="mw-reflink-text"><nowiki>[13]</nowiki></span>]''' – מכיון שהתהוות [[אדם קדמון|א"ק]] היא על ידי [[צמצום הראשון]] שהוא באופן של "סילוק" (בשונה משאר הצמצומים שהם באופן דמיעוט בלבד), ודרגה זו היא המחשבה '''הראשונה'''{{הערה|הכוללת כל העולמות ועד כל פרטי פרטים של נבראים הגשמיים ב"סקירה אחת".}} על עולמות{{הערה|היינו, שלפני כן אין שום מחשבה על עולמות וזהו עניין שהתחדש רק '''כאן'''.}}, נחשבת היא לגבי אור אין סוף שלפני הצמצום כיש מאין.

'''[[חכמה דאצילות]]''' – כתוב "החכמה מאין תמצא". למעלה מאצילות אין ולא שייך שום גדר והגבלה וציור באלוקות אלא היא '''אחדות''' פשוטה, ואילו באצילות הן '''[[עשר]]''' ספירות ('''דוקא''' עשר, ולא תשע ולא אחת עשרה), שלכל אחת מהן ציור שונה (חכמה אינה בינה ובינה אינה חכמה וכו'. ומכיון שדבר כזה (עניין של ציור והתחלקות) '''אינו שייך''' בעצם האלוקות, לכן נקראת ספירת החכמה (שהיא '''ראשית''' האצילות) בחינת יש מאין.

'''נבראים''' – בעולם הבריאה הוא ה"מקום" הראשון בו התחדשו נבראים, שהם מציאות '''שאינה אלוקות''' – ופשוט שהוא תחילתו של יש מאין ממש.

'''עולם הזה הגשמי''' – היש גשמי היא ההתחדשות הגדולה ביותר. מציאות נברא מוחשי שאפשר למששו בידיים, שלא מרגיש את מקורו ועד שיכול לומר "לי יאורי ואני עשיתיני" הוא פלא הכי גדול, והוא רק בכח העצמות בלבד שרק "המאציל ברוך הוא שמציאותו מעצמותו ואינו עלול מאיזו עילה שקדמה לו חס ושלום הוא לבדו בכוחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפש המוחלט ממש"{{הערה|שם=כ}}.

'''צמיחת הצמחים מהאדמה{{הערה|תניא, אגה"ק כ' בסופה.}}''' – ברור ופשוט שחומר הצמח לא מגיע מהגרעין. משקל הגרעין אפסי לעומת משקל הצמח, ודברים גשמיים לא יכולים לשנות את משקלם, וקל וחומר שלא לגדול עשרות מונים (ולעיתים פי אלפי אלפים ממשקלם המקורי). כמו כן הצמח משובח מהגרעין גם באיכותו: לצמח יש גזע, עלים, פרחים ופירות – שכל זה לא נמצא כלל בהגרעין. אלא כל התהוות גודל הצמח ומשקלו, תכונותיו ומרכיביו הכל הוא מהכח הצומח '''הרוחני''' שבאדמה – והתהוות גשמיות מרוחניות הוא עניין של יש מאין (כי מצמצום באופן של "עילה ועלול" לא יתהווה '''לעולם''' גשמי מהרוחני. ולדוגמה סברא שכלית: כמה שיורידו ויפשטו אותה ויסבירו אותה נמוך יותר ויותר – לעולם לא תיווצר מזה מציאות גשמית כלשהי).

==להתהוות יש מאין דרושים שלושה כוחות==
'''כח ואור פרטי''' ([[ממלא]]) - ככל פעולה המחייבת התלבשות כח הפועל בנפעל.

'''כח מקיף''' ([[סובב]]) - התהוות של דבר מלא דבר הוא מעבר של הכח להוות דבר שבאין ערוך אליו, ודרוש לשם כך כח בלתי מוגבל שיכול להתבטא בעולם שבאין ערוך אליו.

'''[[כח העצמות]]''' - בכדי להוות יש עם תחושה שמציאותו מעצמותו דרוש כח מהעצמות שהוא - ה[[עצמות]] - בלבד מציאותו מעצמותו.

==שני אופנים בבריאת יש מאין{{הערה|שם=גדול יהיה|ד"ה [[גדול יהיה תשכ"ב]].}}==
בריאת יש מאין היא הן מצד שם הוי' והן מצד שם אלוקים. כשהבריאה מצד שם הוי' היא "בדרך ממילא" ואילו כשהיא ע"י שם אלוקים היא ע"י "התלבשות".

בבריאה "ממילא" המתהווה '''בטל במציאות''' לגבי המהווה, ומביאים על זה שני משלים: א. כדרך שהאור בטל למאור, ב. כדרך שהעלול{{הערה|לדוגמה - הולדת המידות מן השכל}} בטל אל עילתו{{הערה|הצורך בשני משלים הוא כי בנמשל הנבראים הם א. מציאות, וב. באין ערוך לבורא. מאחר ואין לנו דוגמה על זה בגשמיות מביאים שני משלים, שכל אחד מהם מסביר פרט אחר בנמשל.}}.

בבריאה ש"בדרך התלבשות" המתהווה בטל למהווה רק באופן של '''ביטול היש''' (ולא ביטול במציאות), והמשל על זה הוא מכח ופועל{{הערה|לדוגמא, כשכח הזורק את האבן (שהוא כח רוחני של הנפש) מתלבש באבן אין האבן מרגישה בו ואין הוא מתגלה בה (אנו יכולים "לעשות חשבון" שמכיון שהאבן עפה מוכרחים לומר שמשהו העיף אותה. אבל את הכח הרוחני עצמו אין ביכולתנו להשיג) – למרות שהוא פועל עליה שתרחף.}}.

==גילוי האלוקות שבבריאת יש מאין תלוי באופן הבריאה{{הערה|שם=גדול יהיה}}==
התהוות יש מאין משם הוי' אבל ע"י שם אלוקים. היינו, אמנם להוות יש מאין הוא רק בכח האין סוף המתגלה על ידי שם הוי'{{הערה|הוי' – לשון מהווה.}}, אבל ההתהוות '''בפועל''' היא ע"י שם אלקים, ושלושה אופנים בזה{{הערה|שם=גדול יהיה}}:

===כפי ששם אלוקים מסתיר על שם הוי'===
זהו הגילוי כפי ש"בעשרה מאמרות נברא העולם". כאשר שם הוי' '''מתלבש''' בשם אלוקים מעלים שם אלוקים מהנבראים את מקורם{{הערה|ואין מזה סתירה למה שמוסבר בכמה מקומות שריבוי הנבראים הוא משם אדנ-י, כי ההעלם וההסתר הוא משם אלוקים (שער היחוד והאמונה פרק ד') והריבוי וההתחלקות משם אדנ-י. (שער היחוד והאמונה פרק ז').}}. היינו, עשר המאמרות (שהם הם דבר ה' – בחינת "מלכות") מעלימים על האלוקות ומסתירים מהנבראים את מקורם. ומכיוון שהנבראים מרגישים עצמם כמציאות נפרדת הרי הם "יש" גמור, ועד שיכולים לומר "לי יאורי ואני עשיתיני".

===כפי ששם הוי' מאיר בשם אלוקים===
זהו הגילוי שב[[בית המקדש הראשון]] ו[[בית המקדש השני|השני]] (ובפרט ב[[קודש הקודשים]]). כאשר הבריאה נעשית משם הוי' '''בדרך ממילא''' אזי מתייחד שם אלוקים בהוי'{{הערה|יחודא תתאה.}} ולכן מרגישים הנבראים (לא את מציאותם העצמית אלא) שמקורם אלוקות. והטעם לזה{{הערה|ד"ה וידעת מוסקבה תרנ"ז.}} הוא, כי באופן זה הצמצום (שם אלוקים) הוא בשביל הגילוי. ובעומק יותר - מכיוון שאין עצם מסתיר על עצם הצמצום '''לא יכול''' להעלים, וכל עניינו (של הצמצום) אינו אלא לגלות את העצם במקום נמוך{{הערה|והמשל לזה הוא מרב המסביר לתלמיד ע"י משל. שהמשל מצד עצמו הוא צמצום השכל, אלא שהרב רואה גם בהמשל את כל עומק השכל, ולגביו אין המשל מסתיר כלל.}}.

זהו (בכללות) הגילוי שמאיר בבית המקדש הראשון והשני{{הערה|בפרטות: בבית המקדש הראשון הוא "אור ישר" הנמשך ע"י עבודת הצדיקים, ובבית המקדש השני "אור חוזר" הנמשך ע"י בעלי התשובה.}}, ובפרט בקודש הקודשים – "[[מקום הארון אינו מן המדה|מקום ארון אינו מן המידה]]". מצד אחד ישנה בקודש הקודשים הגבלה והתחלקות{{הערה|הבאה משם אלקים.}} של "עשרים אמה"{{הערה|וכן מזרח ומערב, צפון ודרום}}, אך מצד שני מתגלה ומורגש שם שמציאות המקום בטלה לאלוקות שלמעלה מגדרי מקום{{הערה|היינו, שם אלוקים אינו מעלים על שם הוי', ומורגש בנבראים שמקורם באלוקות.}}.

===כפי שבשם אלוקים מורגש שהוי' ואלוקים כולא חד===
באופן זה שם אלוקים אינו "פרט" בגילוי (המאפשר שאלוקות יתגלה גם במקום נמוך), אלא "צמצום כפשוטו" - מעלים ומסתיר. אלא שמצד גדרו גופא (גדר ההגבלה) הוא כלי לעצם האלוקות (שלמעלה משם הוי' ושם אלוקים). זהו הגילוי שיהיה בבית המקדש השלישי, שאז יזדככו גדרי המקום והזמן עד שיורגש בהם עצם האלוקות '''מצד עצמם''' (ולא מצד האור המאיר בהם כפי שהיה בבית המקדש הראשון והשני), והביטוי המוחשי לזה יהיה בהתחלה ע"י ש[[רוחות העולם]] לא רק שלא יפריעו אלא עוד זאת '''שהן מצידן''' יוציאו את בני ישראל מהגלות ל[[גאולה|גאולה{{הערה|כמו שכתוב "אומר לצפון תני", שה"צפון" מצד עצמו יוציא את בני ישראל מהגלות לגאולה, וכפי שמפרש המצוד"ד שם, שכך יהיה '''בכל''' הרוחות (אע"פ שבפירוש נאמר רק ברוח צפון).}}]][./יש_מאין#cite_note-30 <span class="mw-reflink-text"><nowiki>[30]</nowiki></span>], ועד לשלימות בזה שתהיה ב[[תחיית המתים]]{{הערה|שאז יהיה חיות הגוף (שמשם אלוקים) מאור הבלי גבול הסובב כל עלמין. היינו, שהגוף יהיה כלי לעצם האור הבלי גבול.}}.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:תורת החסידות]]
[[קטגוריה:מושגים בחסידות]]