עריכת הדף "זמבין"

התושבים היהודיים הפעילו בתי מלאכה, ובהם מתפרה, סנדלריה, 2 נגריות, 2 פחחיות, בתי מלאכה לעיבוד עורות, טחנת קיטור גדולה, שתי מאפיות, ו-2 בתי בד. בנוסף, היה המקום גם מרכז רוחני ליהודי הסביבה ופעל בו [[תלמוד תורה]] יהודי על טהרת הקודש בו התקיימו לימודים בשפת האידיש, ו[[מקווה טהרה]] מפואר יחסית למקובל באותן שנים{{הערה|1=מבנה המקווה שרד את מאורעות [[השואה]] והוא מהווה כיום יעד תיירותי. ראו [https://www.google.com/maps/place/Mikveh/@54.360157,28.214371,17z/data=!3m1!4b1!4m2!3m1!1s0x0:0x7f68a42f977451f7?hl=iw מיקומו המדוייק של המקווה] במפות גוגל.}}.

במהלך ה[[שואה]] ב[[חודש תמוז]] [[תש"א]] נכבשה העיירה על ידי כוחות הכיבוש הנאציים, שריכזו את התושבים היהודיים מחוץ לעיר בגטו שהוקם בסמיכות לבית החיים היהודי של העיירה, וב[[כ"ב בתמוז]] טבחו את 927 היהודים שרוכזו בגטו.

עם התייסדות של ישיבת [[תומכי תמימים ליובאוויטש]] על ידי [[אדמו"ר הרש"ב]] ב[[חודש אלול]] של שנת [[תרנ"ז]], נפתחה בעיר מחלקה של הישיבה, בראשותו של ה[[משפיע]] הרב [[שמואל גרונם אסתרמן]]. הסניף שהוקם בעיירה נחשב לסניף המרכזי של הישיבה, והתלמידים בעלי הכשרונות נשלחו ללמוד דווקא שם.

האוירה החסידית בעיירה הייתה לשם דבר, והחיים הקהילתיים בה פרחו ושגשגו. אנשי הקהילה התחלקו לקבוצת ה'[[עבודת התפילה|עובדים]]' וה'[[משכיל (תורת החסידות)|משכילים]]', ולכל אחד מהם היה ניגון מיוחד שיוחס אליו{{הערה|על אף שהניגונים במקורם לא הולחנו על ידי חסידי העיירה, אלא הוענקו במתנה ל[[ר' הלל מפאריטש]] על ידי ר' [[פסח ממלסטובקה]].}}. לניגון של החסידים שעסקו בעיקר ב[[עבודת התפילה]] קראו בשם '[[ז'עבינער הארץ]]' [= הלב מזעמבין], ולניגון של החסידים שעסקו בעיקר בלימוד מעמיק של [[תורת החסידות]] קראו בשם '[[ז'עבינער קאפ]]' [= הראש מזעמבין]. [[ניגונים]] אלו מושרים עד היום בפי החסידים, ויש בהם ניחוח חב"די מובהק.