עריכת הדף "ברית בין הבתרים"

[[קובץ:ישראל.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[ארץ ישראל]] - הובטחה לאברהם בברית בין הבתרים]]
'''ברית בין הבתרים''' היא הברית שכרת [[הקב"ה]] עם [[אברהם אבינו]], בה הוא הובטח שזרעו יירש את [[ארץ ישראל]], ושקודם לכך הם יהיו ב[[גלות]]. השם ברית "בין הבתרים", ניתן על שם בתרי הבהמות שאברהם עבר באמצען.

==התיאור בתורה==
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:
וַיֹּאמַר [[אדנ"י]] [[הוי"ה]] בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל:
וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר:
וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:
וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:
וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה:
וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה:

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה:
בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת:
אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי:
וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים:
וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי:|מקור=[[פרשת לך לך]] טו, ז-כא}}

==זמן הברית==
הברית התקיימה ב[[ט"ו בניסן]], ביום בו נולד [[יצחק אבינו]], וביום בו בני ישראל [[יציאת מצרים|יצאו ממצרים]].

כאשר התורה מספרת על [[יציאת מצרים]], היא מסכמת את זמן שהותם של בני ישראל ב[[ארץ מצרים]]:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:|מקור=[[פרשת בא]] יב, מ-מא}}

ומכיוון שבני ישראל לא ישבו בפועל במצרים אפילו 400 שנה, וכל שכן 430 שנה, מסבירים כל המפרשים שה-400 שנה נמנים החל מלידתו של יצחק שהייתה בשנת ב'מ"ח (2048) לבריאת העולם.

ובנוגע ל-30 שנה אלו, ישנם שתי שיטות:

===בגיל שבעים===
ברית בין הבתרים התקיימה כאשר אברהם אבינו היה בגיל 70, וזה היה 30 שנה קודם לידתו של יצחק. וממילא לא קשה מהאמור ש[[יציאת מצרים]] הייתה כעבור 430 שנה.

את העובדה שהציווי של "לך לך" היה בהיות אברהם בגיל 75{{הערה|[[פרשת לך לך]] יב, ד.}}, והברית הייתה בהיותו בארץ, מסבירים כמה מהמפרשים{{הערה|מדרש שכל טוב (בובר) שמות פרשת בא פרק יב סימן מ. רשב"ם שם. גור אריה שם.}} - שהיו ב' הליכות של אברהם לארץ ישראל: אחת בהיותו בגיל 70 ואז הייתה ברית בין הבתרים, ואחר כך חזר לחרן להחזיר בתשובה את אביו; ולאחר מכן היה ציווי שני ללכת לארץ.

הספורנו{{הערה|הגור אריה תמה על [[הרמב"ן]] דלקמן, וכותב שיכל לבאר כך. ולכאורה כן היא גם שיטת האבן עזרא.}} סובר, שהברית הייתה לאחר שהגיע לארץ, אך מכיוון ש[[הקב"ה]] הזכיר ש"אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים", דבר שארע כאשר אברהם היה בגיל 70, לכן נחשב שהברית הייתה בהיותו בגיל זה.

===לאחרי גיל שבעים וחמש===
[[הרמב"ן]] מסביר{{הערה|פרשת בא שם.}}, שעל פי פשוטו של מקרא ברית בין הבתרים הייתה לאחר הציווי של לך לך, ולאחר הירידה למצרים, הפרדות [[לוט]] ומלחמת המלכים. "ולא חשש להודיע השלושים, כי אמר לו עוד ודור רביעי ישובו הנה, להודיעו שלא ישובו מיד בסוף ארבע מאות עד הדור הרביעי שיהיה שלם עוון האמורי, ירמוז לשלושים שנה הללו".

הפנים יפות מבאר, שבאמת הברית הייתה לאחר שבא לארץ בגיל 75, אלא שחצאי שנים נבלעים, מכיוון שהם נמנים מ[[תשרי]] ולא מניסן.

ויש האומרים{{הערה|הדר זקנים לבעלי התוספות שם.}}, שהארבע מאות ושלושים שנה הם מכיוון שהם עבדו גם ביום וגם בלילה, זה כופל את ה"רדו" (210) בשניים, וכך הגיעו ל-430.

==הבטחת הארץ==
חלקה הראשון של הברית הוא הבטחת [[הקב"ה]] שאברהם יירש את הארץ, וכאשר הוא שאל את [[הקב"ה]] במה הוא ידע שבאמת הוא יזכה לרשת אותה, [[הקב"ה]] אמר לו להביא עגלה משולשת, עז משולשת ואיל משולש וכן תור וגוזל. ומורה לו לבתר את כולם מלבד הציפור. כאשר אברהם סיים לבתרם הגיע העיט וניסה לקחת את הפגרים של הבהמות, ואברהם השיבם.

רש"י מבאר, שמהלך הדברים היה כך: אברהם אמר לפני הקב"ה: הודיעני באיזה זכות יתקיימו בה? ו[[הקב"ה]] השיב שבזכות הקרבנות. וזה הסימן בבהמות שהורה לו להביא: שלשה עגלים - רמז לשלשה פרים: פר יום הכפורים, ופר העלם דבר של צבור, ועגלה ערופה; עז משלשת - רמז לשעיר הנעשה בפנים, ושעירי מוספין של מועד, ושעיר [[קרבן חטאת|חטאת]] יחיד; ואיל משולש - אשם ודאי, ואשם תלוי, וכבשה של [[קרבן חטאת|חטאת]] יחיד; ותור וגוזל - תור ובן יונה.
[[הקב"ה]] הורה לו לבתר את כולם, בכדי שיעברו בין הבתרים, כדרכם של כורתי ברית. אך הוא ביתר את כל הבהמות, שהאומות נמשלו לפרים, אילים ושעירים; ומכיוון שבני ישראל נמשלו לבני יונה, לכן הוא לא ביתר אותה, שזהו רמז שכל האומות יכלו, אבל ישראל יהיו קיימים לעולם.
והעיט שהגיע לקחת את הפגרים, הוא רמז על [[דוד המלך|דוד בן ישי]] שיבוא בכדי לכלות את כל האומות, אבל לא יניחו לו מהשמים, עד שיבוא מלך המשיח.

הרד"ק מבאר, שהרמז היה: ש[[הקב"ה]] הראה לו את הגלויות - עגלה זוהי מצרים; עז אלו הן יוון ורומי, והן מכונות בלשון נקבה, מכיוון שהן מלכויות שהרעו לבני ישראל. ואיל זה מדי ופרס, והם מכונים בלשון זכר, מכיוון שהם היטיבו לבני ישראל. וכל האומות נלחמות זו בזו והן מבתרות אחת את השניה, מה שאין כן בני ישראל, שאף שיהודה וישראל נלחמו זה בזה, אמונתם נשארה שלימה. וכאשר הגיע העיט - אלו אומות העולם המנסות להשמיד את ישראל, על הפגרים - של התור והגוזל (שהרי לא נאמר בתרים אלא פגרים), הוא גירשו - ש[[הקב"ה]] מציל את ישראל מכל האומות.

[[אדמו"ר הזקן]] מסביר, שהסיבה שכאשר אברהם שאל את ה' במה הוא ידע שהוא יירש את הארץ, הוא השתמש בשני השמות [[אדנ"י]] ו[[הוי"ה]], מכיוון ששני שמות אלו הרומזים על [[ספירת הבינה]] ו[[ספירת המלכות]] הם שורשם של ארצות החיים, ובכדי שיכנסו לארץ צריך שהבינה תושפע במלכות. דבר זה מרומז גם בפסוק{{הערה|[[ספר ישעיה]] סא, יא.}} "כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ .. כֵּן [[אדנ"י]] [[הוי"ה]] יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה" - שבכדי שהארץ תצמיח צריך גילוי שם ב' שמות אלו, שהם ממשיכים את גילויים של [[י"ג מדות הרחמים]] למטה{{הערה|1=[[לקוטי תורה]] [[פרשת ואתחנן]] [http://chabadlibrary.org/books/adhaz/lkutey/27/3d.htm דף ג, ד.]}}.

==גלות וגאולה==
המדרש אומר{{הערה|[[בראשית רבה]] פרשה מ"ד, כד/כא. הובא ב[[ילקוט שמעוני]] בראשית רמז ע"ז.}}: [[ארבע]]ה דברים הראה הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים - [[גיהנום]] ושיעבוד מלכויות, [[מתן תורה]] ו[[בית המקדש]]. ואמר לו הקב"ה: כל זמן שבניך יהיו עוסקים בשתיים אלו, הם ניצולים מהשתיים הראשונים. ואם הם יפרשו מהן, הם יהיו נדונים בשתיים אלו. ומכיוון שעתיד [[חורבן בית המקדש|בית המקדש להיחרב]] וה[[קרבנות]] יבטלו, במה אתה רוצה - שירדו בניך ל[[גיהנום]] או שילכו ב[[גלות]] בין המלכויות? דעה אחת אומרת שאברהם ברר לו את השיעבוד מלכויות. והשנייה אומרת, שאברהם היה יושב ומתלבט כל אותו יום במה לבחור בגיהנום או בשיעבוד מלכויות, אמר לו הקב"ה, תחסוך את הצער מלבך - ברור לך את המלכויות. טעם הבחירה הוא - מכיוון שדווקא על ידי השיעבוד בני ישראל יגיעו למעלה העליונה ביותר - על ידי [[שיעבוד מצרים]] זכו ל[[מתן תורה]], ועל ידי ה[[גלות האחרונה]] יזכו לגילוי [[פנימיות התורה]] ב[[תורתו של משיח]] (וראה בהמשך){{הערה|1=[[אדמו"ר הריי"צ]] ב[[ד"ה]] [http://chabadlibrary.org/books/maharyatz/maamarei/692/1/13/index.htm ויתן לך], [[תרצ"ב]].}}.

אז הראה ה' לאברהם את הצרות והקושי של הגלות, והודיע לו שזרעו יהיה "בארץ לא להם", "ועבדום ועינו אותם" - שהמקומיים ישעבדו את בניו למשך ארבע מאות שנה. בני ישראל אכן היו אמורים להיות במצרים למשך זמן זה, אך מכיוון ש[[יוסף הצדיק]] ירד לפניהם וליקט את כל ה[[ניצוצות]] שהיו שם, וזה לקח רק מאתיים ועשר שנים, ועיקר הגלות היה רק שמונים ושש שנים (מאז שנולדה [[מרים הנביאה]]){{הערה|1=[[תורת שמואל]] [[תרל"א]] [http://chabadlibrary.org/books/maharash/tsh/631a/1/15/119.htm חלק א' עמ' קיט]. ושם נסמן.}}.

אולם לאחר מכן, ה' ידון את אותה אומה - בעשר מכות, וכן את שאר אלו שישעבדו לאחר מכן את בני ישראל; ויוציא את זרעו משם ברכוש גדול.

ואתה - אברהם - לא תראה את כל זה, כיוון ש[[הסתלקות|תסתלק]] מן העולם קודם לכן. רש"י מביא להבטחה זו (ואתה תבוא אל אבותיך) פירוש נוסף: ה' הבטיח לאברהם, שאביו תרח יעשה תשובה.

הגאולה המובטחת נקבעה לעוד ארבעה דורות - כלומר, שהדור הרביעי של באי מצרים יכנס לארץ (קהת בן לוי שנכנס למצרים, הרי בנו עמרם, ובניו משה ואהרן, ובניהם נכנסו לארץ). וטעם הדבר, מכיוון שהאמורים - שהיו האומה הכי חזקה, עדיין לא קלקלו מספיק בכדי שה' יעניש אותם.

[[אדמו"ר המהר"ש]] מסביר, שהטעם שעל ידי הגלות בני ישראל יתעלו ועד ש"יצאו ברכוש גדול", הוא מכיוון שעל ידי כריתת הברית נעשים העוברים כמו שני חצאים, וכן גם כאן, מכיוון שבני ישראל נעשו דבר אחד, והם ירדו לברר את העולם ה'נפרד' מאלקות ("טורי דפרודא"), על ידי זה העלייה היא באין ערוך, כמו [[יתרון האור מן החושך]]. ועליה זו היא בבחינה של [[ריח]], שלכן [[מלך המשיח]] יהיה [[מורח ודאין]]{{הערה|1=[[תורת שמואל]] [[ד"ה]] [http://chabadlibrary.org/books/maharash/tsh/627/1/30/index.htm ביום השני הקריב,] [[תרכ"ז]].}}.

הרבי מבאר את הסיבה לכך שדוקא בברית בין הבתרים - שהייתה זמן של התגלות אהבתו של ה' לאברהם - אז בישר לו על גלות בניו: כיון שלאמתו של דבר, בפנימיותה של הגלות ישנה כוונה להביא את הגאולה ולהגיע לדרגה נעלית יותר{{הערה|1=[[לקוטי שיחות]] חלק ב' שיחה ל[[פרשת דברים]] [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14925&st=&pgnum=84&hilite= סעיף ג].}}.

==סיום המעמד==
לאחר שקיעת החמה, כששרר חושך, אברהם ראה תנור עשן (לרמז על כך שהאומות יפלו ב[[גהינום]]), ולפיד אש - הרומז על השכינה (שתכלה את הגויים), עבר בין הפגרים, כמנהגם של כורתי ברית - להורות ששניהם נעשים כדבר אחד.

באותו הזמן נכרתה ברית על ארץ ישראל - ארץ בעלת עשרה אומות: קיני, קניזי וקדמוני; חיתי, פריזי ורפאים (ארץ עוג); אמורי, כנעני, גרגשי ויבוסי. ברית זו לא הייתה (רק) הבטחה להבא, אלא "לזרעך נתתי" - שזה כבר נעשה, כיוון שדיבורו של הקב"ה הוא כמעשה. משמעותה של ברית זו, היא שגם באם [[חטא]]י בני ישראל לא יתנו להם את הזכות להכנס לארץ, בכל זאת הם יכנסו לארץ{{הערה|1=[[לקוטי תורה]] דרושים ל[[שמיני עצרת]] [http://chabadlibrary.org/books/adhaz/lkutey/38/83c.htm דף פג, ג].]}}.

==לקריאה נוספת==

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:האבות]]
[[קטגוריה:פרשת לך לך]]