עריכת הדף "איסור הקרבת בעל מום"

איסור הקרבת בעל מום כקרבן לה' מתבאר בכתוב בתורה: "לא תזבח ליי אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום..." (דברים י"ז, א'). האיסור כולל גם מום קבוע וגם מום עובר בבעל החיים, ואפילו אם מדובר במום זמני, המניעה מהקרבה קיימת. הכוונה היא להימנע מלהביא לפני ה' קרבן חסר שלם.

==מדיני המצווה==  
הדינים בהלכה מפרטים את ההבדל בין מום קבוע למום עובר. מום קבוע, שהוא מום שנשאר תמידי, מחייב את פדיון הבהמה, ויש מצוות עשה לפדות אותה. לעומת זאת, בעל מום עובר, שהוא מום חולף שאינו קבוע, לא ניתן להקריב ולא ניתן לפדות אותו, ויש להמתין עד שהבהמה תתרפא או תסתאב לחלוטין.

במסכת ברכות{{הערה|ז, ב.}} נדונה סוגיית המומים העוברין, כמו גרב לח, חזזית שאינה מצרית, ומים היורדים מן העין, שהם דוגמאות למומים זמניים שאינם משפיעים על הקרבת הבהמה אלא אם כן הם הופכים למומים קבועים.

המצווה נוהגת בזמן הבית, כאשר הקרבת הקרבנות אפשרית. באותה תקופה, כל בהמה בעלת מום, בין אם היא שייכת לכהנים ובין אם לישראל, לא תוכל להיות מוקרבת לפני ה', שכן הקרבן חייב להיות תמים, שלם וראוי. המום, בין אם הוא קבוע או עובר, פוגע בשלמות הקרבן, ולכן יש להימנע מלקרוב קרבן כזה.

בקרבנות, השחיטה חייבת להתבצע לפי ההלכה, ואם נעשתה בצורה שאינה כדין – גם אז הקרבן לא יוכל להתקבל. יש לשים לב שהשחיטה עצמה, כמו הקרבה, חייבת להיות כשרה ותקינה, ופרטים אלו מנוגדים גם לאיסור הקרבת בעל מומין, שכן המום יכול להפריע גם בכשרות הקרבן וגם בנכונות ההקרבה{{הערה|[[ספר החינוך]] מצוה תצד.}}.

==מטעמי המצוה==
הטעם לאיסור הקרבת בעלי מומין כקרבן לה' טמון בעקרון של כבוד והדר הבית, שבו מתבצע תהליך של תיקון ושלמות רוחנית. כאשר אנחנו מביאים קרבן לבית המקדש, המקום שבו נגלות האור האלוקי והקדושה, יש חשיבות רבה בכך שהקרבן יהיה שלם ונקי מכל חסרון. כבוד המקום מחייב כי כל דבר הנכנס אליו יהיה ראוי וכולל בתוכו את המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. קרבן בעל מום אינו ראוי להיכנס לבית המקדש, כי הוא פוגע בשלמות של המקום ובכבודו.

מעבר לכך, המשמעות הפנימית של הקרבן נוגעת לעורר את מחשבות הלב של בני האדם כלפי ה'. כפי שמבואר, אדם מתפעל בכוח מעשיו, וקרבן ללא מום מעורר את המחשבה על שלמות ואידאל רוחני. הקרבן חייב להיות שלם כי השפעתו הרוחנית על המקריב ועל הסובלים ממנו תהיה יותר חזקה כאשר הקרבן משדר שלמות. קרבן בעל מום, בהיותו חסר, לא יכול לעורר את הלבבות באופן מיטבי, משום שהאדם נוטה להימשך אחר שלם וראוי, ולא אחר דבר חסר{{הערה|[[ספר החינוך]] מצוה רעז ומצוה רפו.}}.

==בחסידות==

===== מום וחסרון בנפשו של אדם =====
ההבנה הפנימית לאיסור הקרבת בעל מום כקרבן לה' טמונה בקשר העמוק בין גוף האדם, נשמתו, והקדושה שבקרבנות. בחסידות, כל נשמות ישראל נתפסות כגוף אחד של נשמת אדם הראשון. כל אחד מישראל הוא כאבר פרטי בגוף הכללי של נשמת אדם הראשון, כמו שנאמר בספר הגלגולים (פ"א, ב'). על פי תפיסה זו, כל אבר בגוף, גם אם הוא נראה נפרד, הוא חלק אינטגרלי ומחובר לכל יתר האיברים. עקרון זה נובע מהתכללות נפשית ורוחנית בין כל איברי הגוף ובין כל נשמות ישראל.

היסוד העמוק כאן הוא שהאדם נחשב "אדם אדמה לעליון" – כלומר, הוא כלול ממהות עליונה שמגיע ממדרגת "[[אדם העליון]]". נשמות ישראל, כפי שנמסר בחסידות, הן בעצם כמות אחת של גוף שלם, שכולל את כל האיברים של נשמת [[אדם הראשון]]. כל נשמה ונשמה משויכת לאבר מסוים בגוף הכללי הזה. ובדיוק כפי שהגוף שלנו מרגיש את כאבו של כל אבר – גם כאשר יש מכה ב[[אצבע]] או פציעה ב[[ציפורניים|ציפורן]] – כך כל איבר נשמתי מרגיש את הפגמים או החסרים בנשמות אחרות, כיוון שכל נשמה כלולה מתוך כלל נשמות ישראל.

על פי רעיון זה, כל אדם בישראל מחויב לאהוב את רעהו ולהתייחס אליו כחלק בלתי נפרד ממנו. אם אדם שונא את רעהו או דוחה אותו בלבו, הוא בעצם מפריד בין חלקי נשמתו ומסלק מהם את החלק של זולתו. המעשה הזה גורם למום בנפשו של אותו אדם, כי הוא פוגע בהתכללות הרוחנית שבין כל חלקי הנשמה, וזה יוצר חיסרון פנימי. מצב זה משדר את חוסר השלמות בנפשו, ובכך הוא הופך לבעל מום, לא רק ברמה הגשמית, אלא גם ברמה הרוחנית והנפשית.

===== הקשר לאיסור הקרבת בעלי מומים =====
הקרבת [[קרבנות|קרבן]] המום לה' מבטאת את אותו עיקרון רוחני – כאשר קרבן [[מום]] מוקרב, הוא לא יכול להיות מוקרב לפני ה' בצורה שלמה וראויה, משום שהוא אינו תמים. קרבן תמים מייצג את השלמות וההתכללות של כל הרמ"ח איברים של גוף נשמת ישראל, כמו שלמותו של גוף האדם שבו כל אבר שלם. כאשר קרבן פגום או בעל מום מוקרב, הוא איננו מייצג את השלמות האלוקית, ולא ניתן להקריבו לפני ה' כיוון שאין בו את ההתכללות האלוקית המוחלטת והשלמה.

בדיוק כפי שבקרבן תמים יש חיבור ושילוב של כל הכוחות האלוקיים שבנפשו של המקריב ושל היקום, כך גם בחיים הרוחניים של האדם, התכללות האהבה והשלמות בנפש הוא שהופך אותו לראוי לעמוד לפני ה'. כל מום בנפש, כל פירוד בין האדם לבין רעהו, פוגע בהקרבה הזו ומונע מהאדם להיות שלם ומתוקן רוחנית.

לכן, איסור הקרבת בעלי מומים כקרבנות לה' הוא לא רק הלכה גשמית, אלא תהליך רוחני שמחייב שלמות פנימית ונפשית של האדם ושל הקרבן שהוא מביא. הקרבן המושלם הוא תמצית החיבור והאחדות בין כל הנשמות, ולכן יש להימנע מהקרבת קרבן בעל מום, שמבטא את החיסרון והמום בנפש ובשלמות האישית{{הערה|[[דרך מצוותיך]] מצות אהבת ישראל פ"א.}}.

{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:מצוות]]