עריכת הדף "תהלים כ"ד" (פסקה)

==בתורת החסידות==
*'''לדוד מזמור''' - בגמרא מבואר{{הערה|פסחים קיז, א.}} שהקדמת הלשון 'לדוד מזמור' {{הערה|בשונה מפרקים אחרים בהם נאמר 'מזמור לדוד'.}} מורה שקודם שרתה השכינה על דוד ('לדוד') ורק אחר כך אמר שירה ('מזמור'), שמדובר אמנם אודות דרגה נמוכה (שכינה) אך בה עצמה שירה נעלית{{הערה|לא בדרגה הנמוכה שקודם הוא שמח 'מזמור' ורק אחר כך שורה השכינה, 'לדוד', אלא.}} - כזו שבאה מתוך האדם אחרי שהוא כבר בשמחה ושרתה עליו שכינה ('מזמור לדוד'). ואילו בזוהר מבואר{{הערה|חלק א' סז, א.}} על הדרגה הנעלית יותר של 'רוחא קדישא', אך בזה עצמו, הדרגה הנמוכה (קודם כל 'לדוד' ורק אחרי כך מזמור, זאת בשונה מ'מזמור לדוד' הרוחא קדישא שבאה על האדם מלמעלה אחרי שהוא בבחינת 'מזמור'){{הערה|שיחת שבת פרשת נח תשמ"ב. תפארת לוי יצחק בראשית עמוד סד ואילך.}}.
*'''לה' הארץ ומלואה''' - כיון שכל הארץ של הקב"ה, אסור לאדם להינות מהעולם בלא ברכה, ואף שאנו לא נוהגים לברך על הנשימה וכיוצא בזה, הרי זה בדוגמת [[מצוות סוכה]] שאדם צריך לעשות את כל צרכיו בסוכה, אלא שלא מברכים על כך, ואדם יוצא ידי חובתו על כך במה שמברך על עניני קביעות, דוגמת קביעות סעודה וכיוצא בזה{{הערה|שיחת י"ב תמוז תש"כ.}}, ובמקום אחר מבואר, שבשונה מהממון שניתנה לאדם בעלות עליו ('והארץ נתן לבני אדם'), הרי שהגוף של היהודי הוא קניינו של הקב"ה, והוא בידיו רק כפיקדון, והוא כקדשי שמים שאסור להינות מהם בלי ברכה{{הערה|לקוטי שיחות חלק ל"ד עמוד 106.}}.
*'''מי יעלה בהר הוי'''' - בדוגמת עלייה גשמית בהר, שאדם אדם עוצר באמצע העליה לא רק שאינו נשאר במקומו אלא הוא נופל ויורד אחורה, כך גם בעבודת השם, אדם מוכרח להתמיד ולעלות ולהוסיף תמיד ואינו יכול להסתפק במה שהצליח להשיג עד עכשיו{{הערה|לקוטי שיחות חלק י' עמוד 127.}}.
*'''מי יעלה בהר הוי'''' - ההר מורה על עבודת השם מתוך אהבה, מכיון שהוא דומם והוא מתנשא מעל פני הקרקע, וכך גם ברוחניות, אהבה לה' יכולה להתעורר דווקא כשיהודי הוא בביטול מוחלט בדוגמת מין ה[[דומם]] שאין לו שום רצון עצמי משלו, וזה מביא לכך שהאדם רוצה להתרומם ולהידבק בקב"ה, והדרך להגיע לכך היא על ידי שאדם נקי במעשה בפועל בסוד מרע ועשה טוב ('נקי כפיים'), וכך גם בהרגשת הלב ('בר לבב'), אהבה תמימים בלי שום פניה עצמית, אפילו לא לרוות את צמאון נפשו. מי שמצליח בכך, זוכה לסיום הפסוק 'ומי יקום במקום קדשו', שעבודת השם תהיה אצלו בהתיישבות באופן תמידי ונצחי{{הערה|מאמר ד"ה 'וידבר' תשט"ז. מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ג עמוד 135}}.
*'''מבקשי פנים יעקב סלה''' - יעקב מורה על מסירות נפש, שהשייכות לקדושה (יו"ד) חודרת בכל הגוף בלי הפסק ושינוי עד אפילו ב[[עקב (איבר)|עקב]] שהוא האיבר המגושם ביותר, מה שמגיע מעצם הנשמה, וזה מה שהקב"ה 'הריח' עם ריח הקרבנות שהקריב נח אחרי המבול, ובעקבות כך נשבע שלא יביא עוד מבול לעולם{{הערה|תהלות מנחם.}}.