עריכת הדף "נקודה בהיכלא" (פסקה)

==בעבודת המוחין{{הערה|תו"א כי אתה נרי ה' והוי' יגיה חשכי.}}==
ענין החכמה דקדושה הוא ראיית עין השכל '''שלמעלה''' מהשגה, והתכלית היא שבמוח האדם ('''בהשגה''' שלו) תורגש האמת האלוקית שלמעלה מהשגה. היינו, חכמת התורה הינה '''הפוכה''' מחכמה אנושית: בעוד חכמה אנושית מבוססת על שכל (הסקת מסקנות), מבוססת חכמת התורה על האמת האלוקית '''שלמעלה''' מהשכל. במילים אחרות: חכמת התורה היא '''ירידת''' האמת האלוקית להתלבש בשכל, וחכמה אנושית היא נסיון השכל '''לעלות''' להבין מה שלמעלה ממנו.

ולכן העוסקים בחכמת הפילוסופיה (ושאר חכמות העולם) אינם מרגישים כלל את אור האמת. בעוד שהחכמה דקדושה מביאה את האדם '''לביטול''' מציאותו הרי שהפילוסופיה (ושאר חכמות העולם) מביאות אותו להתייחס לשכלו כמציאות 'יש', מגשמות אותו והופכות אותו לגס רוח גמור - היפך בחינת הביטול שעל ידי בחינת הראיה דחכמה{{הערה|על פי שערי אורה.}}

על פי זה יובן מה שאמרו רז"ל{{הערה|מסכת שבת כא ע"ב.}} שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. היונים החשיכו על החכמה דקדושה על ידי חכמה דקליפה שהוא חכמת הפילוסופיא, פירוש נתבאר לעיל אלא שחושך זה של הקליפה יכול להחשיך רק על נר ה' המאיר בנשמה (על נקודת החכמה) אבל לא על עצם הנשמה, על עצם נקודת היהדות. ועל כן לא משנה מהו מצב האדם, ואפילו אם ח"ו שרוי הוא בעמקי הקליפות – תמיד יש ביכולת בחירתו החופשית לעורר נקודה זו ולחבר את עצם הנשמה לנשמה המאירה בגוף, ולהאיר מחדש את השכל, הרגש, הדיבור והמעשה שלו באור האמונה.