עריכת הדף "יציאת מצרים" (פסקה)

==בתורת החסידות==
===יציאת מצרים===
שמה של ארץ "[[מצרים]]", מקביל למשמעות "מיצר" וגבול; וב[[עבודת ה']] - הגבלות על הנפש שמפריעים לה לעבוד את ה' בשחרור וללא הגבלות. ההגבלות הללו קיימות בשני אופנים: א. שה[[נפש הבהמית]] מצירה ל[[נפש האלוקית]]. ב. שהנפש האלוקית מוגבלת ביכולותיה להתעלות בקדושה (שכן אם היא תוכל לעלות ללא הגבלה, היא [[ביטול במציאות|תתבטל במציאות]]).

המשמעות של יציאת מצרים ב[[עבודת השם]] היא, הסרת המיצר והגבול. היינו שהשכל שב[[מוח]] יאיר בלב במדות טובות בפועל{{הערה|[[תבנית:היום יום/ד' שבט|היום יום ד' שבט]].}}. מסיבה זו יציאת מצרים היא פעולה מתמשכת ולא פעולה חד פעמית, שהרי כל יום ויום האדם מתעלה ויוצא ממיצר נוסף בעבודת ה'.

ב[[ספר התניא]] [[ליקוטי אמרים - פרק מ"ז|פרק מ"ז]] מבאר את המאמר:

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=בכל דור ודור וכל [[יום]] ויום חייב [[אדם]] לראות עצמו כאילו הוא [[יציאת מצרים|יצא]] היום מ[[מצרים]].}}

[[אדמו"ר הזקן]] מסביר כי יציאה תמידית זו עליה נאמר כי היא מתרחשת כל יום ועל אדם לחוש בכך, יציאה זו היא יציאת [[נפש אלוקית|נפש האלהית]] ממאסר ה[[גוף]] [[משכא דחויא]] ליכלל ביחוד [[אור אין סוף]] ברוך הוא על ידי עסק ה[[תורה]] וה[[מצוות|מצות]].

יציאה זו מתרחשת בפרט בקבלת מלכות שמים ב[[קריאת שמע]] באמירת {{ציטוטון|ה' אלהינו [[ה' אחד]]}}. המילה '''אלהינו''' הנאמרת ב[[שמע ישראל]] הוא על דרך הנאמר על [[אברהם אבינו]] "אלהי אברהם", עקב ביטולו של אברהם ל[[אור אין סוף]] ב"ה. אברהם זכה לכך עקב מעשיו, ולבני ישראל ניתן במתנה הכוח להתבטל לה' על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. 

מסיבה זו, מסביר אדמו"ר הזקן, תקנו את פרשת יציאת מצרים בשעת [[קריאת שמע]] דווקא, אף ש[[מצוות זכירת יציאת מצרים|היא]] מצוה בפני עצמה ולא חלק ממצות קריאת שמע. רמז לכך קיים פרשת יציאת מצרים במילים {{ציטוטון|אני ה' אלהיכם}}, המורות על ביטול הנפש לה.

===מצרים דקדושה ודקליפה===
במספר מאמרים{{הערה|כגון לכן אמור לבני ישראל וביאורו שב[[לקוטי תורה (ספר)|לקוטי תורה]] ל[[פרשת וארא]].}} רומזת בחינת מצרים לצואר - מקום חיבור הראש והגוף. כדי שתוכל ההתבוננות השכלית להשתנות ולהוליד מציאות של רגש (מידות) עליה לעבור תהליך צמצום הדרגתי (הנמשל לעיתים גם לתהליך ההריון, העיבור והלידה). בתחילה נולדת בשכל מסקנה שכלית הנקראת [[תבונה]], לאחר מכן רגש שכלי הנקרא [[שערי בינה]], מזה יכולות להוולד המוחין שבמידות, ורק אז מתהווה רגש בלב. והיינו, בין רחבות ההתבוננות השכלית לבין רחבות הרגש ישנו מקום צר, שבו העניין כבר אינו שכל אך עדיין אינו רגש. נמצא, שגם בקדושה ישנו עניין של "מצרים, והוא תהליך הולדת הרגש מהשכל.
ועניינו ב[[קליפה]], שמאחר ובשלב המעבר (בעוד העניין "צר") העניין אינו בתוקף אצל האדם, לכן יכולים הרגלי האדם ותאוות העולם להפריע, ולמנוע את הולדת המידות. היינו: בשכל האובייקטיבי אין ליצר כל אחיזה, וכשהאדם כבר מולהב באהבה גלויה הרי היצר כבר נוצח. הנקודה היחידה שבה הוא יכול "לתפוס" את האדם היא בשלב המעבר משכל למידות. זהו מה שפרעה "עומד על היאור" - היאור הוא הנהר המוליך את השכל אל הרגש, ושם עומד פרעה. ובמשל הגוף הנ"ל (שמצרים הוא הצואר): פרעה אותיות "העורף", שבו נמצאים שלושת [[שרי פרעה (בחסידות)|שרי פרעה]] המפריעים לחיבור המח והלב. {{ערך מורחב|ערך=[[שרי פרעה (בחסידות)]]}}