עריכת הדף "עשרת השבטים" (פסקה)

== סימני יהדות ==

זמן קצר אחר-כך יצאו סוף סוף למסע, כשאיתם חוקר השבטים הרב יהונתן סגל. גם לאחר שהגיעו למומבאי שבהודו, היו קשיים גדולים בכניסה לאזור ההוא - שם נלחמו חיילי הצבא ההודי בטרוריסטים. סופה רצינית שהתחוללה במקום עיכבה אותם שעות נוספות, ורק בזכות ברכתו של הרבי הצליחו להגיע למחוז חפצם. 

בהגיעם למקום נערכה לכבודם קבלת פנים חגיגית בהשתתפות המוני ילדים מכל כפרי האיזור. אלי הסתובב בין הנאספים, חילק תמונות של הרבי וניסה ללמד אותם את הלהיט של אותן שנים '[[משיח]] משיח'. לקבלת הפנים הגיעה גם נערה בשנות העשרה שהייתה ידועה עד אז כאילמת. אלי ניגש גם אליה, נתן לה את תמונת הרבי, ולהפתעת כולם החלה הילדה להשמיע מספר מילים ב... עברית. לא חלף זמן רב ובעיתון המקומי פורסמה בהבלטה תמונתו של הרבי מלך המשיח. 

תקופה ארוכה שהה אלי בין בני השבט, וזיהה עשרות עדויות למוצאם היהודי. בני השבט נוהגים לקדש אשה על ידי טבעת תחת [[חופה]]; [[מסכת יבמות|מצוות ייבום וחליצה]] אף היא מתקיימת לכל פרטיה ודקדוקיה, כמו גם... בן סורר ומורה, שלאחר שלוש התראות מסולק מהשבט. [[מזוזה|מזוזות]] בפתחי הבתים, בתי כנסת עם ציורי מנורת המקדש (באלכסון, כשיטת ה[[רמב"ם]]!), ועוד עדויות חותכות שאי אפשר להתעלם מהן. 

הוא הופתע להיווכח שהגברים הולכים עם חוטים דמויי [[ציצית]] בארבע כנפות בגדיהם, ה[[נשים]] מכסות את ראשן ומקפידות להדליק נר בכל יום שישי לפני שקיעת השמש. הוא פגש גם כמה מבני השבט שנשאו קמיעים גדולים שבתוכם כתובות המלים היהודיות הנצחיות [[שמע ישראל]]. בני השבט התייחסו לקמיע כאל סוד שמיימי ולא ידעו את משמעות המילים. ראש השבט היה רוחץ את ידיו לפני שהעלה על הכתב את המלים על הקמע העשוי מקלף. 

משך אלפי שנים הקפידו בני השבט להנשא רק בינם לבין עצמם. אך בתקופות הגלות שעברו עליהם, נמכרו חלק גדול מהם לעבדים והוכרחו להטמע בעמים זרים. כאמור, לפני מאה שנה גילו אותם מסיונרים נוצריים ועשו בהם שמות. המסיונרים שרפו את רוב תשמישי הקדושה שהיו להם, ותקופה ארוכה נותרו עם זכרונות בלבד, ועם שיר על "מנשה אבינו הקדמון" ש"לקח אותנו דרך הנהרות הגדולים מעבר להרים והביאנו לארץ נוכריה". במקביל המשיכו רבים מהם להתפלל לכיוון ירושלים, ושמרו על כללי היהדות כפי שקיבלו מזקניהם. 

בשיחות שניהל עם זקני השבט סיפרו לו על התקופות הטובות שלפני השתלטות המסיונרים, כאשר בכל כפר היה [[כהן]] ושמו "אהרן", ששימש כמנהיג הכפר. הכהונה עברה בירושה, ובגדיו של הכהן כללו אפוד בד, מעיל רקום ומעליו חגורה. 

שבט מנשה מונה כשני מליון איש, והם נהנים מאוטונומיה מלאה. אלי יונה שנפגש עם המושל, אמר לתומו תוך שהוא מצביע לעבר כמה מבני השבט שהגיעו לפגישה, "אתה רואה את היהודים שלנו". המושל תיקן אותו מיד ואמר: "רק הם יהודים?", ותוך שהוא מצביע על רעייתו, אמר: "היא יהודייה וגם אני יהודי. כל הארץ הזאת יהודים!"... 

אפילו הכומר המקומי, בן השבט שהוכשר על ידי המסיונרים להפיץ את הנצרות, ביקש להצטרף לתפילות והחל לחזור למקורות היהודיים. 

כיום יש בכל כפר בית כנסת, בו מתאספים בני השבט ב[[שבת]]ות וחגים אותם, אגב, הם שומרים בצורה כמעט זהה למקובל אצלנו. בתי כנסיות אלו מלאים בסממנים יהודיים, למרות שאין בהם תשמישי קדושה ואף לא [[ספר תורה]], לאחר שאלו נלקחו בכוח הזרוע על ידי המסיונרים. 

במסעו זה ביקר אלי גם בדרום הודו, שם גילה שבט נוסף הטוען שהוא מבני אפרים. בני השבט קידמו אותם בשירה על יציאת מצרים. זהו שיר שלדבריהם ליווה אותם בשנות הגלות, והוא מושר במקהלה בפתיחת כל אסיפה ציבורית של בני השבט. מילות השיר מאזכרות את חג הפסח וקריעת ים סוף, עמוד האש והענן, טביעת המצרים בים, והמים שיצאו מהסלע. 

כשחזר ממסעו בהודו, ישב עם הרב אלימלך שחר שהעלה את הכל על הכתב, ושלח את הדו"ח המלא לרבי. הפקס הוקרא לפני הרבי, וכפי שסיפר לו המזכיר אחר-כך, חיוך של שביעות רצון נראה על פניו של הרבי.