עריכת הדף "ליקוטי אמרים - פרק כ"א" (פסקה)

==סיכום הפרק==
בפרק זה מבואר שלבריאה לא רק שאין חשיבות, אלא שאין לה גם שום מציאות:

בשונה מדיבור האדם, "דבר השם" גם אחרי שנאמר (ונבראו העולמות) - אינו נפרד ח"ו (כדיבור האדם){{הערה|וכל הצמצומים הם רק לגבי הנבראים בלבד - אך לא לגבי הקב"ה, וראה הערה הבאה.}}, אלא כמציאות הדיבור בעודו כלול בשורשו שב[[עצם הנפש]]. על פי משל זה מובן, שלא רק שלעולמות אין ערך וחשיבות לגבי הבורא - אלא שאינן מציאות נפרדת כלל.

אך אין זה סותר, שהרגשת הנבראים את עצמם אינה דמיון אלא אמיתית{{הערה|לביאור '''כיצד''' אין זה סתירה, ראה ב[[ספר הערכים]], חלק ד', עמוד צ' ואילך.}}, שהרי אם הרגשת הנבראים את עצמם הייתה רק דמיון - לא היה מקום לצוות על האדם ולא לתת לו [[שכר ועונש]].

ושני המשלים{{הערה|א) שבריאת העולם היא כמילה אחת לעומת עצם הנפש ו-ב) שלא מדובר במילה אחת היוצאת מהפה בדיבור, אלא כפי שהיא עדיין כלולה במקורה ושורשה שבעצם הנפש.}} משלימים זה את זה{{הערה|כמבואר ב[[חסידות מבוארת]] על התניא, חלק ג, בעיונים אות מ"ה.}}:

אם היינו יודעים רק שלנבראים אין ערך - היינו חושבים שאין להם ערך לעומת הבורא, אך יש להם "מציאות" כלשהי.

ואם היינו יודעים רק שאין להם מציאות - אבל אולי יש לתוכן שלהם "חשיבות" כלשהי.

'''ונמצא, שהקב"ה נשאר יחיד אחרי בריאת העולמות כמו לפני שנבראו.'''