עריכת הדף "הבקשות מהרבי שיעלה לארץ ישראל" (פסקה)

===עליית מנהיגים רוחניים===
כשם שהרבי סבר כי תפקידו ופעילותו למען היהדות העולמית אינם מתירים לו לעזוב את ארצות הברית ולעלות לישראל, כך תבע מרבנים וממנהיגי קהילות בחוץ-לארץ להעמיד את טובת צאן מרעיתם מעל שאיפתם האישית לעלות לארץ הקודש. דעתו הייתה נחרצת כי רב ומנהיג קהילה אינו רשאי לנטוש את עדתו ולעלות לארץ ישראל, כל עוד אין במקום מי שיכול למלא את מקומו ולהיכנס לנעליו. הוא חשש מהגברת ההתבוללות ומהיחלשות האמונה היהודית בקרב יהדות הגולה אם המשפיעים הרוחניים יעזבו אותה.

כאשר הרב רפאל-ברוך טולידנו, מגדולי רבני מרוקו, העתיק את מקום מגוריו לאנגליה, ולאחר מכן, בשנת תשכ"ג, 1963, עלה לארץ ישראל, הביע הרבי מידה של חשש בכותבו: "וכפי המצב בעירו [מקנס] ובמדינתו [מרוקו]… השפעת כבוד הדרת גאונו שם נחוצה ביותר וביותר". במקביל קרא לרב טולידנו "להשפיע גם על שאר הרבנים הספרדים במרוקו לעמוד על המשמר לראות בשלום אחיהם ולרעות צאן מרעיתם… הצריכים משמרת ומשמרת למשמרת הקדש".
אחד מרבני דרום אפריקה, הרב נחמן-מאיר ברנהרד, ביקש לסיים את תפקידו ברבנות קהילת אוקספורד ולעלות לארץ. הרבי עמד על דעתו שעליו להמשיך במשרתו ולא לעזוב את הקהילה. בפגישה עמו התבטא: "האם אתה לא חושב שגם אני רוצה להיות שם, במקום הקדושה? אבל יש לנו אחריות".
עמדתו לגבי עליית רבנים ומנהיגי הקהילות היהודיות בחוץ-לארץ הייתה עקרונית. כך התבטא בשנת תש"ל, (1970): "מי שהוא בעל השפעה וביכולתו להציל נפשות ישראל בארבע אמות שלו – זה פיקוח נפשות. עליו לעשות חשבון נפש אמיתי ולברר אם אמנם רצונו לעלות לארץ ישראל או שרצונו לברוח ממילוי תפקידו ושליחותו".

במשך שנים שררה מחלוקת בין השקפתו של הרבי ובין התפיסה שהייתה מקובלת על ממשלות ישראל. המדיניות הישראלית ייצגה מסר אחד כלפי יהדות התפוצות – עלו לישראל. המדינה השקיעה רבות בעידוד העלייה ובקליטתה בארץ, אך התנגדה בעבר להפניית משאבים למטרות חינוכם של יהודי התפוצות. השקעה בביסוס החיים היהודיים בגולה עמדה לכאורה בסתירה לשאיפתה של מדינת ישראל לגרום ליהודים לעזוב את מקומות מגוריהם.

הרבי סבר שההתמקדות בקריאה לעלייה מפקירה את חלק הארי של העם היהודי, שסביר להניח כי לא ייענה לקריאה זו. דעתו הייתה הפוכה ממדיניותה של מדינת ישראל: ככל שעוד ועוד יהודים בעלי זהות יהודית מפותחת יעלו לישראל, יופקרו הקהילות היהודיות לגלי הטמיעה וההתבוללות. הוא סבר כי בראש ובראשונה יש להגביר את הזהות היהודית, על ידי חינוך יהודי ופעילויות להעמקת הזיקה היהודית. וממילא, ככל שיהודים יהיו מוּדעים יותר ליהדותם גם יגדל פוטנציאל העלייה של הקהילות האלה. הרבי ביקש לקדם את ההכרה כי בהיעדר קרקע של חינוך יהודי פוחת גם העניין שמגלים יהודי התפוצות בישראל.