עריכת הדף "אדם כי יקריב" (פסקה)

== הקרבת הקורבנות בגשמיות וברוחניות ==

סדר הקרבת הקרבן ברוחניות מקביל במדויק לסדר הקרבת הקרבן הגשמי.
===בגשמיות===
בקרבן הגשמי שלושה שלבים עיקריים:

א. בדיקת הקרבן ממום, כי "כל מום לא ירצה".

ב. שחיטה, בשביל סילוק החיות שבבהמה, על ידי הוצאת הדם - "כי הדם הוא הנפש".

ג. שריפת [[בשר]] הבהמה באש האלקית שהייתה על המזבח, שירדה מן השמים.

===ברוחניות===
וכך גם בקרבן הרוחני שב[[נפש]].

שלב א. "בדיקה" וחשבון [[נפש]] מדוקדק על כל מום וחסרון בנפש העלול למנוע ממנו ח"ו את היותו קרב אל ה', אלו הן העברות שאדם עושה רח"ל, שהן מסך מבדיל בין האדם לקונו. (אך בזה קיים הבדל בין הקרבן הגשמי לרוחני, שמום גשמי לא ניתן לתיקון, ואילו מום רוחני - חטא ועון - ניתן לתיקון על ידי התשובה).

שלב ב. "שחיטה", היינו הוצאת ועקירת החיות הבהמית ורוח התאוה שבלבו, החדורה ומנוטת את מעשיו ופעולותיו הגשמיות, ועל ידי ה"שחיטה" נעקרת מלבו התאותנות, וכל מעשיו נעשים לשם שמים, ועוד יותר, מתקיים בו גם "[[בכל דרכיך דעהו]]".
[[קובץ:עז.jpg|שמאל|ממוזער|עז לקרבן. מסמלת עזות פנים]]
שלב ג. ה"שריפה" באש האלקית היוקדת בלב כל יהודי, היא ה[[אהבה]] העזה שכל יהודי אוהב את ה', אשר "רשפיה רשפי אש שלהבת י-ה", ובשלב זה גם ה[[נפש הבהמית]] שבאדם "נשרפת" ונכללת ב[[אהבת ה']] הבוערת כאש, וכמו שכתוב: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך וגו'", ואמרז"ל: "בשני יצריך" - שגם [[היצר הרע]] יזדכך ויתהפך מרע לטוב ויאהב את ה'.

===הרמז במיני הקרבנות===
[[קובץ:טלה.jpg|שמאל|ממוזער|[[כבש (בעל חי)|כבש]] לקרבן. מסמל חולשה וחיסרון תוקף בענייני קדושה]]
עבודה זו של חינוך עצמי, צריכה להעשות בדיוק רב וכן בהתאמה מדוקדקת לכל אחד בהתאם לאופיו ומדותיו, וכמו שכתוב: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו וגו'" - אלו הם פרטי המדריגות והסוגים השונים של הנפשות הבהמיות הפועלות בבני אדם.

יש מי שמדותיו הבהמיות דומות ל"בקר" - בהמה גסה, ויש מי שמדותיו דומות ל"צאן" - בהמה דקה, ובזה גופא שתי אפשרויות:

1) עז - המסמלת עזות פנים וכו'.

2) [[כבש (בעל חי)|כבש]]- המסמל את החולשה וחוסר התוקף בעניני קדושה.

וזהו "'''מכם''' קרבן להויה" - הקרבן יהיה מכם ומעצמכם.

פירוש נוסף: מכם קרבן לה': מכם ובכם תלוי הדבר להיות קרבן לה' - על אף כל הקשיים (האוביקטביים) שבדבר. (בשם ה[[אדמו"ר הריי"צ]]).

ההקדמה והיסוד לפרשת הקרבנות הוא הנאמר בפסוק הראשון: "ויקרא אל משה וגו'". פירש [[רש"י]] שקריאה זו שקדמה לדיבור ה' עם [[משה רבינו]], היא קריאה של חיבה. כי הכח והיכולת של כל אחד מבני ישראל להקריב את עצמו קרבן לה', להכלל באש האלקית ולהתאחד בה', נובע מהקריאה של חיבה הבאה מ[[הקב"ה]] בכבודו ובעצמו אל משה רבינו, ומהיות משה רבינו מאוחד במהותו ו[[עצמותו]] ית'.

כי מאחר שמשה הוא רועה ישראל - רעיא מהימנא - שזן ומפרנס את ישראל ומחדיר בהם [[אמונה]], הרי כל המאמין והדבק ב[[משה רבינו]] הריהו דבק בה' ומקריב עצמו קרבן לה' כמצות רצונו ית'.

ומצוה זו תקפה בכל דור ודור, שבכל עת יכול וחייב כל אחד להקריב את נפשו לה', כי אתפשטותא דמשה בכל דור ודור - שהוא נשיא הדור, ועל ידי ההתקשרות והדבקות בו - דבקים בה'.

{{סגל}}
[[קטגוריה:פסוקים במבט החסידות]]
[[קטגוריה:תורת החסידות]]