עריכת הדף "מסכת שביעית" (פסקה)

=== חובת גברא ===

מכאן מוכיח הרבי, כי ששמיטת כספים אינה בגדר אפקעתא דמלכא שהחוב נפקע ונתבטל לגמרי בדרך ממילא - כי אם חובת גברא היא על המלוה להשמיט את החוב. ב. שגדר החיוב אינו להפקיע את החוב ולבטל אותו לגמרי, כי אם הוא עוזב (משמט) את החוב: אינו תובעו (לא יגוש).{{הערה|עפ"ז יובן מ"ש [[הרמב"ם]] "[[מצוות עשה]] להשמיט המלוה בשביעית שנאמר כו'" שבפשטות הרי זה מתאים כשההשמטה היא חיוב על המלוה, ולא כשזהו אפקעתא דמלכא.}} 

לפי זה מוסברים דברי [[הרמב"ם]], {{ציטוטון|וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני, אמר לו אף על פי כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש}}, היינו שהחיוב והמצוה שעל המלוה שב"משמט אני", מוגדרים בזה שהוא מקיים מ"ש "לא יגוש", - שזה אינו לאו ואיסור בפני עצמו בשמיטת כספים, כ"א זהו גם קיום חיוב ההשמטה בתור מצוות עשה; כך היא גם לשון החינוך: {{ציטוטון|"לעזוב החובות" - היינו שלא לתובעם}} וכמשמעות לשון הכתובים: "שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו גו' ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך", ומכיון שה"לא יגוש" מחייב ומכריח את המלוה שיעזוב את החוב ולא יתבענו, מובן שבדרך ממילא מתבטל השעבוד וחובת הגברא שעל הלוה לפרוע את החוב (כי הא בהא תליא) - כלשון הרמב"ם: "משמט אני וכבר נפטרת ממני", שהלוה נפטר משעבודו למלוה; אבל זהו רק ביטול השעבוד ביחס (של גדר הגברא) שבין המלוה והלוה, אבל השעבוד שעל נכסי הלוה נשאר", כי עצם החוב כשלעצמו לא נפקע
 
בזאת מובן מה שלדעת רוב הפוסקים{{הערה|מלבד הדעה יחידאה של היראים}}. אין גדר של מצוה על הלוה להחזיר את החוב למלוה (גם קודם שהמלוה אמר "משמיט אני"); ואף על פי כן הוא נקרא "מחזיר חובו" - כי אף על פי שהלוה פטור מלהחזיר את ההלואה, מכל מקום החוב עדיין נשאר, ולא נפקע, ובסגנון אחר: כשלוה, חלה מעין בעלות של המלוה על חלק מנכסי הלוה בסכום ההלואה.

קשה לפרש שזהו ענין של פריעת בעל חוב מצוה{{הערה|1=כמובא בסוף [בבא בתרא].}}, כיש המפרשים כן במשנתנו, והראיה שכנ"ל זהו רק דעת יחיד שסובר שישנו חיוב על הלוה להחזיר את החוב למלוה (אם לא אמר משמט אני); ועוד, אם זהו מצוה של פריעת בע"ח - אפילו לפי הדעה שאינה אלא מדרבנן - הרי זהו חיוב ממש, ולא רק "רוח חכמים נוחה ממנו.