עריכת הדף "כמות ואיכות" (פסקה)

===הודאה ממין הטענה===
מחלוקת דומה יש גם ב[[מסכת שבועות]]{{הערה|לח, ב.}} כאשר אדם טוען את חבירו בחיטים והודה לו בשעורים, שלמרות שלשיטת חכמים הוא פטור, כי ההודאה אינה ממין הטענה ואין זה נחשב כמודה במקצת, סבור רבן גמליאל שהוא חייב שבועה כמודה במקצת. יסוד המחלוקת הוא שווה: מצד האיכות, אין חילוק בין חיטים לשעורים, ומכיון שהכל נכלל כטענה אחת, ומצד נפשו רואים אצלו נטייה של הודאה לתובע, הרי הוא מודה במקצת הטענה. אבל אם מתחשבים מצד הכמות וחיצוניות הדברים הרי שחיטים ושעורים הם שני טענות נפרדות.

זו היא גם מחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל{{הערה|[[מסכת בבא בתרא]], י ע"א.}} אודות חסד לאומים חטאת. חכמים סוברים שהגוים נותנים צדקה כדי להתגדל, שזוהי אריכות ימים לפירוש המהרש"א, דבר שאינו פסול כאשר מדובר בגוי שעביד לגרמיה, ואילו רבן גמליאל סובר שהם עושים זאת כדי להתייהר כלפי העני, שזוהי עבירה חמורה. חכמים סוברים שעיקר הצדקה הוא '''הכמות''' להחיות נפשות ביתו, ולכן עיקר הפגם הוא אם פוגם בכמות הצדקה, ונותן את הכמות לפי השכר שיקבל. מהשאם כן רבן גמלאל סובר שעיקר ענין הצדקה הוא האיכות, - מה הוא רחום אף אתה רחו, ולכן עיקר החטא הוא כאשר פוגם בכוונת הצדקה, ולמרות שהנותן צדקה שלא לשמה הוא [[צדיק]] גמור, אז במקום לפעול בעצמו ענין הזיכוך המידות "מאיר שניהם השם", כאן יש כוונה היכית - שנותן כדי להתייהר.