עריכת הדף "יוסף דוב סולובייצ'יק (בוסטון)" (פסקה)

== זכרונות ילדותו על חסידי חב"ד ברוסיה ==

הרב סולובייצ'יק כתב בערב ראש השנה תשט"ו לגאון החסיד ר' משה דובער ריבקין, מכתב {{הערה|מובא בשמן ששון מחבריך, ח"ג, עמ' 189. נדפס גם ב"איש על העדה", מבחר איגרות, ראיונות והצהרות, הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, עמ' 301.}}, ובו מספר על קשריו לחסידוּת חב"ד מאז ילדותו: "חיבה יתרה הנני רוחש לתנועת חב"ד, מדי דברי בה זכור אזכרנה בחזון נעורים, רצוף רשמי ילדות תמימה... עוד מרחפים לפניי דמויות פטריארכליות, עטורי תפארת קדומים. הנה דיוקן מלמדי, ר' יעקב ברוך ריסברג ז"ל לפניי. עוד אני רואה את ארשת פניו, שהפיקה פכחון לב ופקחות עין וגם דמיון ומעוף. הנה דיוקן מלמדי לפני", עוד אני רואה את ארשת פניו, שהפיקה פכחון לב ופקחות עין וגם דמיון ומעוף. עד היום הזה אני שומע את קולו בדממת בין השמשות נוגה ורווי עצב וגעגועים, ודבריו בוקעים מתוך המרחק, דברים מלאי התלהבות והתפעלות על דבר שבתו בליובאוויטש בנערותו. עוד אני נושא בנבכי נפשי את דמות הרבי הזקן [=אדמוה"ז] שהביטה עלינו, תינוקות של בית רבן, מכתלי החדר המסוידים – אותה הדמות, בעלת המצח הרחב, שליט השכל, והעיניים הגדולות המציצות במרחבי י-ה אין קץ, רתוקי חזון פלאים. הזקן היורד על פי מידותיו קסם אותנו, ילדים קטנים, בהדרתו וסודיותו.
"עוד עיניי רואות את תמונתו של הצמח צדק, לבוש לבנים, שנתגלגלה בפנטסיה הילדותית שלנו בדמות כהן גדול היוצא מבית קודש הקודשים. עוד אוזניי קולטות צלילים מוזרים אבל גם מלבבים ומושכים את הלב, ניבים מקוטעים, מילים מפוזרות שיצאו מפי ה"חוזרים" בערבי החורף הארוכים לאור נר כהה, על דבר אורות מקיפים ואורות חוזרים, העלם וגילוי, אהבה פנימית והנפש הישראלית אשר מכסא הכבוד חוצבה. ועוד אני חולם ואני רואה את זקני החסידים המרקדים בקצב מהיר בליל שמיני עצרת סחור סחור לאבא מרי, ז"ל. רשמים מעין אלו לא יימחו מקרב לבי, והמה מושרשים עמוק עמוק במסתרי הוויתי".

ובמקום אחר תיאר: "רואה אני את עצמי זכאי לתאר תמונה כזאת, הואיל ובזכרונות הילדוּת שלי מעורפלת למחצה ואפופת רומאנטיקה למחצה רואה אני עדיין עתה את ניענועיהם החזקים של קהל אנשי חב"ד בלילה הראשון של ראש השנה, "ליל ההכתרה" (בכינויים של חסידים וותיקים), כשהאדם השפל והנדכה, שהיום הוא כאן ומחר בקבר, מגיש את כתר המלוכה לעתיק יומין, לאין סוף, לחי העולמים, ומכנה אותו: המלך הקדוש. עדיין אני שומע את הרחש של מאות יהודים משולהבים ברוחניותם שהיה חולף בבית הכנסת כשהש"ץ סיים את הקדיש, והקהל פתח באמירת תפילת העמידה. המייה של משהו נשגב ונעלה לוהט וחי, שלא היה זקוק לא לחזן ולא למקהלה ולא לקישוטים תיאטראליים כדי להגיע לשערי שמים". {{הערה|מפניני הרב, ירושלים תשס"ה (בעריכת הרב צבי שכטר), עמ' לה. תרגום ממאמר שכתב הגרי"ד באידיש ב"טאג מארען זשורנאל".}}.