עריכת הדף "תולדות חסידות חב"ד" (פסקה)

==אדמו"ר הזקן==
===תקל"ב – יסוד חסידות חב"ד===
[[קובץ:רבי שניאור זלמן.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[רבי שניאור זלמן מליאדי]], "אדמו"ר הזקן", מייסד חסידות חב"ד]]
כשחזר [[אדמו"ר הזקן]] לראשונה ממזריטש, סיפר שרבו, [[המגיד ממזריטש]], אמר לו שאחד מתפקידיו הוא לייסד את שיטת [[חסידות חב"ד]]{{הערה|[[חסיד]]ים מספרים כי באותה שנה שאל [[הרב המגיד]] את אדמו"ר הזקן מה קורה עם תלמידיו, ואדמו"ר הזקן ענה: "יש לי הלבנים אבל חסר לי הדבק". אמר לו המגיד: "אני אתן לך את הדבק". ובאותה שנה יסד אדמו"ר הזקן את [[חסידות חב"ד]]. (ראה [[פניני הכתר]]).}}. עוד בחייו של המגיד ממזריטש, בשנת [[תקל"ב]], יסד אדמו"ר הזקן את שיטתו החדשה ב[[עבודת השם]] - חסידות חב"ד - שהייתה ייחודית בין תלמידי המגיד{{הערה|בשנת [[תקל"ב]], כבשו הרוסים את כל איזור [[ויטבסק]] ו[[ליוזנא]] מידי הפולנים. לכן, רק באותה שנה נוסדה חסידות חב"ד, לפי שהייתה יכולה להיווסד רק ב[[רוסיה]].
[[הרבי]] מבאר (שיחת [[י"ב תמוז]] [[תשי"ג]]): "...עד"ז בנוגע לתלמידי המגיד שנהגו נשיאות במקומם, שהיו חלוקים זה מזה באופני עבודת ה', וכתוצאה מזה נעשה גם החילוק בהתיישבותם במקום גשמי.

וזהו אחד הביאורים שמבארים [[חסיד]]ים טעם התיישבותו של אדמו"ר הזקן במדינת רייסין – דכיון שבה הוצרכו לתקן את ענין העבודה ע"פ טעם ודעת, עבודת המוחין, לכבוש את בעלי המוחין, לכן, התיישב בה אדמו"ר הזקן מייסד תורת חסידות חב"ד; משא"כ במדינות וואלין ו[[פולין]], שמצד כמה וכמה סיבות הייתה שם ההנהגה רק בענינים של [[חג"ת]] – התיישבו בהם אלה שדרכם בעבודת ה' הייתה באופן כזה".}}. לאחר התפשטות השיטה על ידי אדמו"ר הזקן ועל ידי שליחיו, הצטרפו אליה מאות אברכים צעירים. לימינו של אדמו"ר הזקן בהקמת חסידות חב"ד עמד אחיו [[יהודה לייב (אח אדמו"ר הזקן)|רבי יהודה לייב פוזנר]].

באותה שנה, ב[[ח' בניסן]], חתמו [[הגר"א]] ורבני [[וילנא]] ו[[שקלוב]] על חרם נגד [[תנועת החסידות]]{{הערה|הי' זה לאחר וויכוח עם [[אדמו"ר הזקן]], מייסד [[חסידות חב"ד]] ור' [[אברהם מקליסק]], מייסד שיטת [[חסידות תל"ק]].}}, והוציאו לאור קונטרס מיוחד נגד ה[[חסידות]] בשם 'זמיר עריצים וחרבות צורים'{{הערה|[[ספר בית רבי]] עמ' 8.}}.

===תקל"ג – הסתלקות המגיד===
במשך שתים עשרה שנות נשיאותו של המגיד ממזריטש, התרחבה תנועת החסידות והתפשטה בקהלות רבות. הסתלקותו המגיד גרמה לזעזוע בקרב תלמידיו, עד שהיה חשש ששיטת החסידות מיסודו של [[הבעל שם טוב]] וממשיכו המגיד, יתמוטט חלילה. בעקבות כך ערכו תלמידי המגיד אסיפות בהם דנו על מי להטיל את הנהגת תנועת החסידות.

באחת מאותם אסיפות, גלה רבנו הזקן לחבריו, את מה שאמר לו הרב המגיד ביום ח"י [[כסלו]], יום לפני הסתלקותו, שהוא מבקש ממנו להשתדל שבנו [[אברהם פרידמן (בן המגיד ממזריטש)|הרה"ק ר' אברהם]] יקבל עליו את על הנשיאות. ואם הוא יסרב, שימנו את הרה"ק ר' [[מנחם מענדל מויטבסק]].

תלמידי המגיד בחרו בשלשה תלמידים: הרה"ק ר' [[יהודה לייב הכהן]], רבנו הזקן והרה"ק ר' [[זושא מאניפולי]], שיגישו כתב התקשרות להרה"ק ר' אברהם, בן הרב המגיד. בכתב זה התמסרו אליו כל תלמידי אביו וקבלו אותו בתור נשיא החסידים.

אולם נשיאותו של רבי אברהם המלאך לא נמשכה זמן רב, וכעבור מספר שנים הסתלק.

בשנים הראשונות מילא את מקומו, כנשיא תנועת החסידות, הרה"ק ר' מנחם מענדל מויטבסק.

המצב הקשה של תנועת החסידות באותם ימים דרש מנהיגות חזקה שתוכל להתמודד עם המגגדים הרבים שקמו לתנועת החסידות. היה צריך איש אשר רוח בו, שיוכל להתמודד עם המתנגדים, שלא יכהל מהדרמות ומהכרוזים נגד החסידות.

תלמידי הרב המגיד החליטו למנות לתפקיד זה את רבנו הזקן. תפקידו היה לכנות את מרכזי החסידות ככל רחבי המדינה, וכן לבקר בכל אותם מקומות בהם התישבו תלמידי המגיד לעודד אותם ולעזור להם כבניית מרכזי החסידות.

שלש שנים, משנת [[תקל"ג]] עד שנת [[תקל"ו]], מילא רבנו הזקן את תפקידו. בנוסף לנסיעותיו למרכזי החסידים, נסע בחשאי גם לריכוזי המתנגדים. הוא היה משוחח אתם בדברי תורה, והוכיח להם כי החסידים גדולים הם בתורה הנגלית. באותם נסיעות 'רכש' רבנו הזקן תלמידים רבים, שהפכו, מאוחר יותר, להיות מגדולי חסידי חב"ד.

===תקל"ד===
לאחר הסתלקות הרב המגיד ממזריטש הנבירו המתנגדים את מלחמתם בחסידות. הרה"ק ר' מנחם מענדל מויטבסק ורבנו הזקן נסעו לוילנא, בשנת תקל"ד, כדי להפגש עם ה[[הגאון מווילנא|גר"א]], לשכנע אותו שהחסידים לא 'סטו' מדרך התורה, ובכך להביא להפסקת מלחמותיהם של המתנגדים נגד החסידים. אולם הגר"א סירב לקבלם ועזב את וילנה. הוא חזר אליה רק לאחר שרבנו הזקן ורבי מנחם מענדל עזבו את העיר.{{הערה|וכך כותב רבנו הזקן (אגרות קודש אגרת לד): "מראשית כזאת הודענו והלכנו אל הגאון החסיד נ"י לביתו להתווכח עמו ולהסיר תלונותיו מעלינו, בהיותי שם עם הרב החסיד מהור"ר מענדיל האראדאקער זצלה"ה, וסגר הדלת בעדנו פעמיים... וכאשר החלו להפציר בו מאד חלף והלך לו ונסע מן העיר ושהה שם עד יום נסיעתנו מהעיר...".}}.

ומלחמת המתגגדים נמשכה במלוא עוזה. רבי מנחם מענדל ואתו אחדים מתלמידי המגיד, שנוכחו לראות שאינם יכולים להשקיט את מלחמת המתנגדים, החליטו לנסוע ל[[ארץ ישראל]].{{הערה|'[[היום יום]]', '[[בית רבי]]' עמ' נב}}

===תקל"ו===

בשנת [[תקל"ו]] התאספו [[:קטגוריה:תלמידי המגיד ממזריטש|תלמידי המגיד]] לאסיפה כללית, לסכם את שלש שנות פעילותם מאז הסתלקות הרב המגיד, ולקבל החלטות על הפעילות בשנים הבאות.

האסיפה החליטה: 1. שהרה"ק ר' מנחם מענדל מויטבסק יסע לארצנו הקדושה. 2. שרבנו הזקן יתמנה לנשיא החסידים במדינת ליטא. 3. שרבנו הזקן יהיה המסדר הכללי של תנועת החסידות.{{הערה|שיחות תרצ"ו עמ' 110, וסיפור על כך בשיחות תרצ"ז עמ' 238}}

====ליוזנא====
באותה שנה רבנו הזקן את המרכז הראשון לחסידות בעיר מגוריו ליוזנא. כרוזים הופצו בכל האיזור, בהם פורסם שאכרכים צעירים יכולים לבוא לליוזנא, למשך שלשה חדשים, לקבל הדרכה וסדר בלימוד מרבנו הזקן.

העיירה ליוזנא הייתה אז מרכז מסחרי של כל האיזור (ויטבסק, בעשנאקאוויטש, הארדאק, יאנאוויטש רודניא, קאליסק, [[ליובאוויטש]], [[נעוועל]], ועוד). יהודי העיירה היו משופעים בפרנסה והם קבלו על עצמם לפרנס את האברכים שהגיעו ללמוד בעיירה.

כארבעים אברכים מוכשרים מהעיירות הסמוכות לליוזנא, התקבצו ובאו ללמוד אצל רבנו הזקן. אברכים אלו נחלקו לפי רמות לימוד, ונפתחו עבורם 'חדרים': חדר א', חדר ב' וחדר ג'. אדמו"ר הזקן סידר סדר חדש: א. חובת לימוד [[גמרא]] בעיון חבורה חבורה בענין אחד, ולא פחות מארבע שעות ביום. ב. במשך השבוע מחוייבים להיות שיעור אחד ולהיות בקי בזה. ג. לימוד גמרא למיגרס לא פחות מדף אחד ליום. ד. פעמיים בשבוע, ביום ובשעות הקבועים לכך, יפלפלו ביניהם וכל אחד יעריך קושיותיו וישוביו. בנוסף לרבנו הזקן, מסרו שיעורים אחיו של רבנו הזקן: הרה"ק [[יהודה לייב (אח אדמו"ר הזקן)|ר' יהודה ליב]], [[מרדכי פוזנר|הרה"ק ר' מרדכי]] והרה"ק ר' [[משה (אח אדמו"ר הזקן)|משה]]. {{הערה|[[התמים (ורשה)|התמים]] חוברת ב' עמ' נב.}}.

===תקל"ז – עליית החסידים לארה"ק===
בחודש אדר [[תקל"ז]] (1777) יצאה מ[[רוסיה]] חבורה של חסידים לארה"ק. כראש החבורה עמדו מנהיגי החסידות, רבי מנחם מענדל מויטבסק, רבי [[אברהם מקליסק]] ורבי [[ישראל מפולוצק]], תלמידי הרב המגיד ממזריטש.

כ"ק אדמו"ר הזקן השתוקק להצטרף לנסיעה לארצנו הקדושה. שלשה חודשים התלבט ולא ידע מה להחליט. מורו ורבו הרב המגיד ממזריטש התגלה אליו ואמר לו שלא יעזוב את רוסיה. אך לבסוף החליט רבנו להצטרף בכל זאת לעולים לארצנו הקדושה.

בתחילת חודש [[אייר]] שנת תקל"ז, יצאה מליוזנא שיירה גדולה, שבראשה היה רבנו הזקן עם כל בני ביתו, ואתם אחיו: רבי יהודה ליב, רבי מרדכי ורבי משה עם בני ביתם. השיירה עשתה את דרכה לעיר מוהילוב־פודולסק שליד נהר הדנייסטער, שם המתינו העולים לארצנו הקדושה, בראשם רבי מנחם מענדל מוימבסק. 

כששמעו תלמדי רבנו הזקן שהוא נוסע לארה"ק, הצטערו מאד ובכו במר נפשם לפני רבנו הזקן אשר לא יעזבם, אבל רבנו הזקן השיב להם שחז"ל אמרו "חייך קודמין". אחדים מתלמידי ה'חדרים' הצטרפו לרבנו הזקן בנסיעתו.

כשלשה שבועות ישב רבנו הזקן במוהילוב־פודולסק, יחד עם חבורת החסידים שעשו דרכם לארה"ק. אך רבי מנחם מענדל מויטכסק ורבי אברהם מקאליסק דיברו על לבו של כ"ק אדמו"ר הזקן, שלא ישאיר את רוסיה הלבנה וליטא כצאן בלא רועה. לאחר ריבוי הפצרות הסכים רבנו הזק להישאר ברוסיה, ושמחת החסידים הייתה נדולה מאד. רבנו הזקן נפרד מחבורת החסידים העולים לארה"ק "בבכי עד כי הגדיל מאד...".

חבורת החסידים עשתה את דרכה לארצנו הקדושה ואילו רבנו הזקן ובני ביתו עשו את דרכם חזרה לליוזנא. גם אחיו של רבנו הזקן, שראו שהוא חוזר לליוזנא, חזרו אף הם, יחד עם בני ביתם.

חודשים רבים עשה רבנו את דרכו ממוהילוב־פודולסק עד ליוזנא. הוא התעכב בדרכו בכל עיר ועיירה. הרבי נשא דברי תורה בכל מקום ועשרות אברכים הצטרפו אליו.
כשהגיע רבנו הזקן לליוזנא, יצאו כל תושבי העיר לקבל את פניו. והעיר ליוזנא צהלה ושמחה... מאז הפכה ליוזנא לבירת חסידות חב"ד, וממנה הפיץ רבנו הזקן את אורו הגדול לכל העולם כולו.

חבורת החסידים, בראשות הרה"צ ר' מנחם מענדל מויטבסק, יצאה לארה"ק בקיץ תקל"ז. בדרך הצטרפו לשיירתם יותר מארבע מאות איש. הם הפליגו במספר ספינות שיצאו ממוהילוב. באמצע הדרך באה עליהם סערה גדולה שהטביעה את אחת הספינות, על אותה ספינה היו כ־80 חסידים אשר רובם טבעו ר"ל, רק כ־30 מהם ניצלו והגיעו לחצי האי קרים. שאר נוסעי הספינות לא ידעו על האסון שקרה והמשיכו בדרכם לארה"ק אליה הגיעו ביום ה' [[אלול]].

בתחילה התישבה חבורת החסידים בעיר [[צפת]], אך מחמת הקשיים הרבים שהיו להם בצפת, עזב רבי מנחם מענדל את צפת והתיישב בעיר [[טבריה]]. שם הסתלק ביום א' באייר תקמ"ח (1788), ומנוחתו כבוד לחוף ים כנרת.{{הערה|'[[התמים]]' חוברת ב' עמ' נב.}}

===תקמ"ג - ויכוח מינסק===
אחד הויכוחים הגדולים שהיה לרבנו הזקן עם גדולי גאוגי המתנגדים התקיים בשנת [[תקמ"ג]] (1783 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) בעיר מינסק - מבצרם של המתנגדים.

באותו ויכוח בחנו גאוני המתנגדים את אדמו"ר הזקן בלימוד, ונוכחו לראות כי הוא גאון עצום. הוא גם הסביר להם ששיטת החסידות מקורה בתורה והיא חלק בלתי נפרד ממנה. דבריו של רבנו הזקן שנאמרו בנועם משכו עשרות אברכים, לומדים מופלגים מקרב המתנגדים, שאחרי אותו ויכוח הגיעו לרבנו הזקן לליוזנא והפכו לתלמידיו.{{הערה|'[[ליקוטי דיבורים]]' עמ' 262. שיחות תש"ב עמ' 45}}

===תקנ"ב - הקטרוג על אדמו"ר הזקן===
במשך שנים מעטות התפשטה חסידות חב"ד בכל רחבי [[רוסיה]] ו[[אוקראינה]], כשעשרות אלפי יהודים מצטרפים אליה. הצלחתו, חסרת התקדים, של רבנו הזקן עוררה עליו מתנגדים שלא נחו ולא שקטו.

שנת [[תקנ"ב]] הייתה שנה קשה מאד לרבנו הזקן. במשך חדשים רבים, החל מ[[ראש השנה]] תקנ"ב עד חג ה[[שבועות]], לא ידעו בני ביתו, [[אדמו"ר האמצעי]] וזקני המקורבים, מיסוריו הקשים של רבנו הזקן בגלל רדיפותיהם של המתנגדים.

ב[[התוועדות עם הרבי|התוועדות]] חג השבועות, הורגשה אצל רבינו הזקן מרירות פנימית עמוקה, הוא היה שרוי בדבקות עצומה, שפתיו רחשו-לחשו ומעיניו זלגו דמעות על לחייו. מהרצינות והמרירות שהיו נסוכות על פניו הקדושות, הבינו כל הנוכחים שהוא לוחש תפילה ומעורר רחמים. כולם הרגישו שהבעש"ט והרב המגיד נמצאים אותה שעה בחדר.
לפתע קם רבנו הזקן ממקום מושבו ואמר בקול בוכים:

"סבי{{הערה|[[הבעל שם טוב]], ש[[אדמו"ר הזקן]] החשיב את עצמו כנכדו הרוחני.}} ורבי{{הערה|[[המגיד ממזריטש]].}}, עוררו רחמים רבים בעדי, בעד תלמידיכם, בעד מקושריכם ובעד תורתכם. אוי אוי, געוואלד, געוואלד, אבינו שבשמים, חוס ורחם עלינו!" - ורבנו הזקן נפל בהתעלפות עמוקה.

הנאספים התרגשו מאד. [[סטערנא (אשת אדמו"ר הזקן)|הרבנית]], וכל בני הבית באו במרוצה, והבהילו את יונה הרופא. בתוך כך נכנס לחדר, הנכד הפעוט בן השנתיים ותשעה חדשים, הרבי ה'[[צמח צדק]]'. כשראה את סבו האהוב שוכב על הרצפה, השליך עצמו עליו בצעקה: סבא, סבא! רבנו הזקן פתח את עיניו הקדושות וראה איך נכדו הפעוט מושיט אליו את ידיו הקטנות וצועק: "סבא, סבא, החזק בידי וקום!" תפס רבנו הזקן בידי נכדו, באומרו: "תן לי את ידך", ומיד קם רבנו הזקן על רגליו ואמר: "זה ינחמנו".

עבודתו של רבנו הזקן במסירות נפש במשך שמונה עשרה שנה ([[תקל"ד]] - [[תקנ"ב]]) בחינוכם והדרכתם של חסידי חב"ד, עוררה קטרוג גדול למעלה, ורבנו הזקן נזקק למליצי יושר ולמעוררי רחמים. הוא שלח שלוחים מיוחדים ל'אהלי קודש' של מורנו הבעש"ט והרב המגיד ממזריטש.

במוצאי שבת [[סליחות]], קרא רבנו הזקן אליו אחדים מהתלמידים המבוגרים וסיפר להם שהקטרוג רציני מאד, וכי יש לו יסוד לחשוב שבראש השנה הבא - [[תקנ"ג]] - יעבירו המקטרגים את קטרונם מהחסידות - עליו. רבנו הזקן ביקש מהם לעורר רחמים וכן להערך כיצר לעזור לבנו [[אדמו"ר האמצעי]], בהנהנת וניהול החסידים וענייני החסידות.

;מסירות נפשה של [[הרבנית דבורה לאה (בת אדמו"ר הזקן)|הרבנית דבורה לאה]] בתו של כ"ק אדמו"ר הזקן

בתו של רבנו הזקן, הרבנית הצדקנית [[דבורה לאה (בת אדמו"ר הזקן)|דבורה לאה]], אמו של אדמו"ר ה[[צמח צדק]], ששמעה את כל מה שמסר אבי' לקומץ תלמידיו, החליטה לקבל על עצמה את תוצאות הקטרוג ולהחליף את אביה. היא ביצעה זאת על ידי כך, שבערב ראש השנה אחרי תפלת [[מנחה]], נכנסה הרבנית דבורה לאה לבית המדרש של המנין הקטן, בו נכחו בני 'בית רבי' ויחידי סגולה מבין התלמידים שהיו שקועים אותה שעה באמירת [[תהלים]]. וניגשה אל [[ארון הקודש]], פתחה את דלתותיו והכריזה:
"כל הקהל, הנכם עדים שבפני ספרי התורה הקדושים, אני מקבלת על עצמי בדיעה צלולה באלה ובשבועה, שאני דבורה לאה בת שטערנא מחליפה את אבי רבי [[שב"ר במצרים|שניאור זלמן בן רבקה]], שהוא ישאר בחיים".

ואף כאשר אביה ניגש אליה לאחר תפילת ליל א' דראש השנה, לאחל לה ברכת "לשנה טובה תכתבי ותחתמי", קטעה היא אותו מיד לאחר שאמר "לשנה", ואמרה "לשנה טובה תכתב ותחתם, אבא, אל תדבר..." ולא נתנה לו לסיים את ברכתו.

ואכן, למחרת, ביום השני של ראש השנה, חלתה הרבנית דבורה לאה. ונסתלקה למחרת, ב[[צום גדליה]] [[ג' תשרי]] [[תקנ"ג]] (1792 [[מניין אומות העולם|למניינם]]){{הערה|שיחות קיץ ה'ש"ת עמ' 39, 64. שיחות תש"א עמ' 146.}}. ואביה המשיך לחיות עוד שנים ארוכות.

===תקנ"ז – הדפסת ספר ה[[תניא]] בפעם הראשונה===
{{ערך מורחב|ספר התניא}}
עשרים שנה כתב רבנו הזקן את ספרו '[[לקוטי אמרים]]', הוסיף, גרע ודייק בכל מילה ומילה, ובכל אות ואות. ונתן רשות להעתיק את הספר ולהפיצו ברבים. אבל על ידי אלפי ההעתקות בכתבי יד שונים נשתבש התוכן. בנוסף לכך גם המתנגדים זייפו את ספר התניא. אז החליט רבנו להיוועץ עם חבריו תלמידי הרב המגיד האם להדפיס את ספר התניא. הוא שלח שליחים מיוחדים אל הצדיקים רבי [[יהודה לייב הכהן]] ורבי[[זוסיא מאניפולי]]. לאחר שקיבל את הסכמתם נתן רבנו הזקן את רשותו להדפיס את הספר. 

בחודש [[אלול]] שנת [[תקנ"ו]] מסר כ"ק אדמו"ר הזקן את ספר התניא להדפסה בבית ההפוס שבסלאוויטא. הוא התנה עם המדפיס שעד תחלת חודש [[כסלו]] [[תקנ"ז]] יגמור להרפיס את הספר, כדי שיוכלו ללמוד בו ביום [[י"ט כסלו]], יום ההילולא של הרב המגיד.

כשהגיע י"ט כסלו והתניא עדיין לא הגיע לרבנו הזקן, כאשר קיווה, הצטער צער רב.

ביום השני של [[חנוכה]] — כ"ו כסלו — הגיע רץ מיוחד מסלאוויטא והביא עמו מאתיים ספרי תניא הראשונים שיצאו מהדפוס ביום כ' כסלו. כאשר הראו לרבנו הזקן את הספר, התבונן בו זמן רב ואמר:
"רבות מחשבות בלב איש, ברצוני היה אשר הספר יגמר בתחילת כסלו וביום ההילולא של מורי ילמדו בו, ועצת ה' היא תקום, ונגמרה הדפסתו ביום עשרים לחודש — ורבנו הזקן חזר ואט – כ' כסלו, כ' כסלו, כ' כסלו. וסיים: וכל דעביד רחמנא לטב עביד.

איש לא הבין את פירוש הדברים, למה הצטער רבנו הזקן על איחור צאת הספר בשבועיים, ומדוע הכפיל ושילש את יום גמר הדפסת הספר, ויהי הדבר לפלא.

אמנם בשנת תקנ"ט בצאת רבנו הזקן מבית הסוהר, ביום השלישי י"ט בכסלו, כאשר בטעות נכנס לביתו של המתנגד, ורק בשעה מאוחרת בלילה אור לכ' כסלו נפדה מביתו של צר הצורר, אז נזכרו כולם בדבריו התמוהים של רבנו הזקן בקשר ליום כ' כסלו.

כ"ק [[אדמו"ר האמצעי]] אמר בשם אביו, רבנו הזקן, שהשנתיים חיות בתורה ועבודה שהוסיף ספרו בקרב החסידים - משנת [[תקנ"ז]] עד שנת [[תקנ"ט]] - הצילוהו ממות, ואלפי האלפים וריבוא רבבות המלאכים שנבראו מאותיות ותיבות ליקוטי אמרי קודש של רבותיו, המליצו בעד דרכם ודרכו להוציא לאור צדקו.

בפעם הראשונה, בשנת [[תקנ"ז]] (1796 [[מניין אומות העולם|למניינם]]), נדפסו חמישה עשר אלף עותקים של ספר התניא. בשנת [[תקנ"ח]] נדפסו חמשת אלפים עותקים, ובשנת [[תקנ"ט]] נדפסו עשרים אלף עותקים שבעקבות כך, התקרבו אלפי למדנים מפורסמים לתנועת החסידות{{הערה|שיחות תש"ה עמ' 110, '[[קיצורים והערות לספר התניא]]' עמ' קלז.}}.

כאשר המתננדים ראו שתנועת החסידות מתפשטת בצעדי ענק, וקהילות רבות נכנסו תחת דגלה, הם התעוררו לצאת במלחמת חרמה נגד החסידות.
עיקר מלחמתם הייתה נגד רבנו הזקן, כי הוא היה האישיות המרכזית והדומיגגטית ביותר בתנועת החסידות. ובנוסף לכך, חסידות חב"ד התפשטה בליטא וברוסיה הלבנה, איזורים שהיו קודם תחת השפעתם הבלעדית של המתגגדים.

המלחמה התגברה לאחר שנת [[תקנ"ז]], שאז נדפס ספר התניא והופץ בעשרות אלפי עותקים שבעקבות כך, התקרבו אלפי למדנים מפורסמים לתנועת החסידות.

===תקנ"ט – המאסר הראשון===
{{ערך מורחב|מאסר וגאולת אדמו"ר הזקן}}
עד שנת תקנ"ד (1794 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) היה מעוז המתנגדים, נסיכות ליטא, תחת ממשלה [[פולין]], ואילו אדמו"ר הזקן גר אז בליוזנא, שהייתה אז תחת ממשלת רוסיה. לכן עד שנת תקנ"ד השתמשו המתנגדים, במלחמתם בחסידות, בנשק החרמות, כי לא יכלו להלשין על אדמוה"ז, בגלל היותו אזרח רוסיה.

ואילו לאחר שנת תקנ"ד, כשנכבשה ליטא ע"י הרוסים, הוציא הממשל הרוסי איסור חמור להשתמש בחרמות. לכן שינו המתנגדים את שיטת מלחמתם בחסידות, הם נטשו את החרמות ועברו להלשנות.

אחרי פטירת [[הגר"א]] בשנת תקנ"ח (1797 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) התארגנו המתנגדים להלשין על רבנו הזקן לשלטונות הרוסיים. למעשה ההלשנה 'התנדב' [[אביגדור בן חיים|אביגדור]], רבה של [[פינסק]]. הוא התמנה לרב בפינסק, לאחר ש'ירד לחייו' וגירש משם את רב העיר הרה"ק ר' [[לוי יצחק מברדיטשוב]].{{הערה|'[[בית רבי]]' עמ' 52}}

אחת ההדרכות שהנהיג רבנו הזקן הייתה שכל אחה מהחסידים ישתתף בהחזקת המשפחות שעלו לארץ הקודש ועסקו שם בתורה ועבודת ה'. לשם כך יסד רבנו הזקן בשנת תקמ"ח (1788 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) את '[[כולל חב"ד]]'.

אנשי בליעל, שבראשם עמד [[אביגדור בן חיים|אביגדור]] מ[[פינסק]], השתמשו בעובדה זו, והלשינו לממשל המרכזי ב[[פטרבורג]] על רבנו הזקן, שהוא מורד במלכות ושהוא שולח סכומים גדולים למדינה זרה. כי [[ארץ ישראל]] הייתה אז תחת השלטון הטורקי. זאת הייתה עיקר המלשינות.

המלשינות נפלה על קרקע פוריה של שלטון אנטישמי, לדאבון לב. בחול-המועד [[סוכות]] של שנת [[תקנ"ט]] (1798 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) בא לליוזנא שר הצבא, בליווי קבוצת שוטרים מזוינים, לאסור את רבנו הזקן ולהובילו לפטרבורג.

רבנו הזקן יצא מביתו בדלת האחורית, והסתתר בבית העלמין בליוזנא. שם התבונן במצבו ותכנן את צעדיו הבאים. כשנכנסו אנשי הצבא לביתו של רבנו הזקן ולא מצאו אותו בבית, שאלו את אשתו, [[הרבנית סטערנא]], היכן בעלה, וכשענתה שאינה יודעת, נתן לה אחד מאנשי הצבא מכה בפניה ושבר אחת משיניה. כשעזבו אנשי הצבא את המקום חזר אדמו"ר הזקן לביתו.

שר הצבא החליט לא להפריע בימי [[סוכות|החג]]. הוא השאיר אחדים מאנשיו בליוזנא, והוא עצמו נסע מהעיר.

רבנו הזקן החליט שאם יבואו עוד הפעם לאסור אותו, יקבל את הדין באהבה. בימי [[שמיני עצרת]] ו[[שמחת תורה]], היו החסידים בהתמרמרות גדולה.

באסרו חג בבוקר, פירסם רבנו הזקן מכתב כללי אל עדת חסידי חב"ד, בו הזהיר את החסידים והמקושרים להתחזק בתקוה וביטחון גמור בהשי"ת, בזכות רבותינו הקדושים. ואם חייבים לסבול הוא מקבל זאת על עצמו.

בשעה מאוחרת ביום כ"ד [[תשרי]] – אסרו חג, הגיעו אנשי הצבא לאסור את רבנו הזקן. המפקד ציוה להכניס את רבנו הזקן ל'ענלה שחורה' שהייתה מיוחדת להובלת מורדים במלכות, ובשמירה מעולה של עשרה שוטרים מזויינים נלקח רבנו למאסרו בפטרבורג.

כשהביאו אותו לפטרבורנ הוא נאסר בבית הסוהר שבמבצר הפטרופאבלי שהיה מיועד לאסירים מסוכנים. בית הסוהר נמצא על אי, המוקף בנהר הנייבה, שהנישה אליו היא אך ורק בסירות.

לאחר המאסר מצאו בחדרו של רבנו הזקן פתק בכתב ידו: "שרים רדפוני חנם כדברך פחד לבי".{{הערה|שיחות תרפ"ט עמ' 67. '[[בית רבי]]' עמ' 54}}

כשנודע למתנגדים שמזימת ההלשנה הצליחה, ואדמו"ר הזקן נלקח למאסר ב'עגלה שחורה' כמורד במלכות, הם הכריזו על יום כ"ח תשרי כיום חג ומועד. בבתי הכנסת התפללו בהלל שלם וערכו סעודות [[יום טוב]] (למרות שחלק מגאוגי המתגגדים התנגדו לכך){{הערה|'[[ליקוטי דיבורים]]' ח"א עמ' יב.}}.

כשהביאו את רבנו הזקן לפטרבורג, הושיבוהו בחדרים החשאיים של המבצר הפטרופבלי. למעלה משבעה שבועות (נ"ג יום) ישב במבצר זה. שלשת השבועות הראשונים ישב במשטר חמור מאד ובחדרים המיועדים למורדים במלכות. שכן אחד מעיקרי המלשינות היה שרבנו הזקן אוסף כספים ושולח לסולטן הטורקי, ששלט ב[[ארץ ישראל]]. אחר כך העבירוהו למקום נוח יותר במבצר עצמו.

כל ימי שבתו של רבנו הזקן במבצר הפטרופבלי, היו וועדות חקירה מיוחדות אוספות ומעבדות את חומר ההלשנה נגד רבנו, ואחר כך חקרוהו ודרשוהו. החקירות לא התקיימו במבצר, אלא במשרדי המועצה החשאית, וכל פעם היו מובילים את רבנו הזקן בסירה על נהר הנייבה, מהמבצר למשרדים.

שרי המלוכה עצמם חקרו את רבנו הזקן והוא ענה להם על כל שאלותיהם. התשובות והשאלות נרשמו ונשלחו לסנאט לעיון. כולם ראו בתשובותיו של רבנו הזקן את חכמתו הנפלאה וטהרת לבו.

כ"ק [[אדמו"ר האמצעי]] אמר, שרבנו הזקן ישב במאסר חמשים ושלשה ימים כנגד נ"ג פרקי ספר התניא. כי מאז שנדפס ספר התניא, קיטרג הס"מ על גילוי אור החסידות. רבנו הזקן קיבל על עצמו יסורי מוות במאסרו.

ביום שלישי י"ט כסלו יצא לאור משפט רבנו הזקן כי הוא חף מכל פשע, ונגזר דינו לצאת לחופשי{{הערה|'[[ליקוטי דיבורים]]' כרך ד' עמ' תשנ.}}.

לאחר שאדמו"ר הזקן שוחרר ממאסרו, נפל [[אביגדור בן חיים|אביגדור-המלשין]] לשיכרות, הוא היה מסתובב, יחף ושיכור כלוט, בשווקים וברחובות וילדים היו רצים אחריו ולועגים לו{{הערה|'[[המשפיע]]' עמ' קכג.}}.

===תקס"א - המאסר השני===

לאחר שחרורו של כ"ק אדמו"ר הזקן ממאסרו הראשון, לא נרגעו המתנגדים, הם המשיכו להלשין על רבנו הזקן ועל תנועת החסידות. הפעם לא הייתה ההלשנה על רבנו הזקן באופן אישי (מרידה במלכות), אלא על כל תורת החסידות. הם טענו שתורת החסידות מהווה סתירה למלכותא דארעא — מלכותו של הקיסר הרוסי.

ואכן ההלשנה נפלה על אזניים קשובות, וביום ב' דחול המועד סוכות - ח"י תשרי, התקבלה פקודה מהשלטונות, שביום כ"ד בתשרי תקס"א (1800 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) יסע רבנו הזקן לפטרבורג.

בשונה מהמאסר הראשון, בו נלקח רבנו הזקן 'בעגלה השחורה' וחיילים שלופי חרב ליוו את העגלה, הרי במאסר השני נסע רבנו הזקן במרכבה של הדואר שהייתה מרווחת והדורה, ונתנו לשני מלווים, שאחד מהם היה בנו [[משה (בן אדמו"ר הזקן)|רבי משה]], לנסוע אתו לפטרבורג ללוותו.

גם המאסר היה הפעם קל יותר, הוא הוחזק בבנין ה'טאיגע סאוויעט', ולא כמו במאסר הקודם שהוחזק במבצר הפטרופבלי.

במשך חודשיים, מכ"ח תשרי עד כ"ז כסלו, התקיימו יותר מעשרים ועידות שהשתתפו בהן מומחים בענפי השכלה שונים, שהתענינו והתעמקו במחקר דתי, ענייני קבלה ודברי ימי ישראל. רבנו הזקן השיב על כל השאלות בטוב טעם, פעמים ברוסית ופעמים ב[[לשון הקודש]], כאשר בנו, רבי משה, היה מתרגם את דבריו{{הערה|'[[בית רבי]]' עמ' לז.}}.

ככלות ימי החקירה והדרישה ביום א' כ"ז כסלו ג' ד[[חנוכה]], ניתנה חופשה לרבנו הזקן להעתיק דירתו לבית פרטי, אך נצטווה שלא לעזוב את עיר הבירה פטרבורג. שרי המלוכה נוכחו לדעת שרבנו הזקן הוא מצביא מצויין ושרוב היהודים נוהרים אחרי עדת החסידים ונשיאיהם בכל מרחבי המדינה, והשפעתו של רבנו הזקן גדולה גם על נשיאי שאר החסידים.

הצאר הרוסי פאוועל הסכים להצעת שרי הממשלה לתת חופשה גמורה לרבנו הזקן. הם איפשרו לו להמשיך להנהיג את עדת החסידים כבימים ימימה. הם רק הגבילו אותו שלא יוכל לחזור חזרה לליוזנא, ושישאר באופן זמני בעיר פטרבורג.

רבנו הזקן עבר להתגורר בבית פרטי, ועדת החסידים צהלה ושמחה{{הערה|'[[בית רבי]]' עמ' לח.}}.

===ליאדי - 'אחרי פטרבורג'===
אחרי שרבנו הזקן יצא ממאסרו בפטרבורג החלה הפצת תורת החסידות באופן של "יפוצו מעיגותיך חוצה" באופן נרחב ביותר, וטעם הדבר הוא כי אחרי מאסרו נתעלה רבנו הזקן במדריגה גבוהה מאד{{הערה|שיחת אדמו"ר מוהרש"ב י"ט כסלו תרס"ח. שיחת ש"פ וארא תשמ"ב.}}.

לאחר מאסרו השני של רבנו הזקן בשנת [[תקס"א]] דרשו השלטונות שרבנו הזקן יקבע את מושבו בעיר פטרבורג, כדי שיוכלו 'להשגיח עליו'. הדבר גרם צער גדול לחסידים.
באותה עת שהה בפטרבורג הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב מאד לצאר הרוסי. כשראה את אדמו"ר הזקן, התפעל מאד ממנו ורצה לפגוש בו. אחד מחסידי חב"ד סיפר לנסיך את גדולתו של אדמוה"ז, וכי רבבות אנשים מכבדים אותו, ובתוך כך סיפר לו על הצער הגדול שיש לחסידים מזה שהשלטונות רוצים שרבנו הזקן ישאר לגור בפטרבורג.

כשפגש הנסיך ליובאמירסקי את רבנו הזקן, אמר לו שאם יסכים להתיישב באחת מהעיירות הנמצאות תחת חסותו, דוברובנה או ליאדי, יוכל להשפיע על השלטונות שיאפשרו לו לעזוב את פטרבורג. הסכים רבנו הזקן להתיישב בעיירה ליאדי שהייתה תחת חסותו של הנסיך.

ביום י"א [[מנחם אב]] [[תקפ"א]] (1801 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) עזב רבנו הזקן את פטרבורג, כשהוא מלווה בחסידים רבים.

הנסיך ציוה לאנשיו לבנות בתים עבור רבנו הזקן ועבור חסידיו. ביום שישי ערב שבת נחמו, ארבעה עשר לחודש [[מנחם אב]] תקס"א הגיע כ"ק אדמו"ר הזקן בלווית חמשת אלפים חסידים והתיישב בליאדי.

כל ימי שבתו של רבנו הזקן בליאדי, היו ימים של קורת רוח. עבודתו בעסקנות הכלל התפשטה בכל רחבי רוסיה הלבנה ואוקראינה, ומאז בואו לליאדי נוספו לעדת החסידים עשרות אלפי חסידים. גם המתנגדים הפסיקו את מלחמתם, כי נוכחו לראות ששום דבר לא יכול לעצור את התפשטות החסידים ברחבי [[רוסיה]] ואוקראינה. הרבי והחסידים יכלו לעבוד את עבודתם ללא שום הגבלה.{{הערה|'[[לימוד החסידות]]' עמ' 13, '[[התמים]]' עמ' לז}}

===תקע"ב – מלחמת נפליון===
{{ערך מורחב|מלחמת נפוליאון}}
כשהחלה מלחמת נפוליאון עם הממלכה הרוסית, גילה רבנו הזקן את דעתו, שאם ינצח נפוליאון, למרות שיוקל ליהודים מבחינה גשמית, אולם מבחינה רוחנית תתרבה המינות וההפקרות. אשר על כן עשה אדמוה"ז את כל אשר לאל ידו לסייע לצבא הרוסי. לאחר שצבא נפוליאון פלש לרוסיה – בי"ד [[תמוז]] [[תקע"ב]] (1812 [[מניין אומות העולם|למניינם]]) - שלח רבנו הזקן כמה מהחסידים שירגלו עבור הצבא הרוסי במפקדות הצבא הצרפתי, כשהידוע ביניהם היה החסיד ר' [[משה מייזליש]].

כ"ק אדמו"ר הזקן פנה באגרת־קודש אל כל היהודים ברוסיה וביקשם שיעמדו לעזר לממשלה הרוסית, בראשות הצאר אלכסנדר, בממונם, בעבודתם ובכל אשר להם. הוא סיים את אגרתו:
"ואתם אל ירך לבבכם ואל תשימו לב להנצחונות הזמניות של השונא כי הנצחון הגמור יהיה על צד מלך רוסיא".

רבנו הזקן לא רצה לעזוב, בימי המלחמה, את מקום מגוריו בליאדי, כדי שלא תיפול רוחם של יהודי רוסיה הלבנה. אולם כאשר צבא נפוליאון התקדם במהירות לעבר ליאדי, ציווה רבנו הזקן לעזוב את העיירה מיידית. היה זה ביום שישי כ"ט [[מנחם אב]], ערב ראש חודש [[אלול]] [[תקע"ב]] (1812 [[מניין אומות העולם|למניינם]]).

רבנו הזקן, בני ביתו ואיתם כשלש מאות משפחות חסידים עזבו בבהילות את העיירה ליאדי. לפני שעזבו את הבית ציווה רבנו הזקן לקחת את כל כלי הבית, גם את המיטות והשולחנות. את הדברים הישנים והבלויים ציווה לשרוף. לאחר שעזבו את העיר וכבר עשו כברת דרך, ציווה אדמוה"ז לחזור לליאדי ולבדוק אולי בכל זאת נשאר בביתו איזה כלי או בגד, ואכן מצאו שתי נעלי־בית בלויות, אז ציווה רבנו הזקן לשרוף את כל הבית.

זמן קצר לאחר עזיבת אדמוה"ז את ליאדי הגיע לשם נפוליאון, בכבודו ובעצמו, כשהוא מלווה באנשי צבא, הוא מיהר אל מקום ביתו של רבנו הזקן. כשראה שהבית עולה בלהבות ציווה לכבות את הדליקה. אבל מגודל האש לא יכלו לגשת לבית. כשראה שמהבית לא יוכל להציל דבר, פנה נפוליאון לתושבי ליאדי וביקשם שיביאו לו איזה דבר מרבנו הזקן, מטבע, כלי וכדומה. הוא הבטיח לשלם הון תועפות למי שיביא חפץ ששייך לרבנו הזקן. אך למרות בל החיפושים לא נמצא דבר.

מאה וארבעים יום הטלטלו רבנו הזקן ואתו שלוש מאות המשפחות בדרך, כשהם מלווים באנשי צבא רוסיים. עד אשר הגיעו לכפר פייענא שליד העיר קורסק, שם מצאו מרגוע לנפשם. שם גם נתבשרו שדבריו של רבנו הזקן נתקיימו וצבא נפוליאון החל לנחול מפלות במלחמה.

כאלף שש מאות ק"מ הטלטל רבנו הזקן מביתו שבליאדי עד שהגיע לכפר פייענא.

כשעזב כ"ק אדמו"ר הזקן את ליאדי, העתיקה ממלכת חב"ד את בירתה מליאדי ל[[ליובאוויטש]], שבה התיישב כ"ק [[אדמו"ר האמצעי]] כעבור שנה.
המשים שנה עמדה ליאדי בשממונה, עד שהגיע אליה נינו של רבנו הזקן, האדמו"ר [[חיים שניאור זלמן שניאורסון (בן אדמו"ר הצמח צדק)|חיים שניאור זלמן]], בנו של אדמו"ר ה[[צמח צדק]], ששימש כאדמו"ר בליאדי. גם בנו המשיך את האדמו"רות בליאדי{{הערה|ספר התולדות עמ' 1025.}}.

===תקע"ג - הסתלקות אדמו"ר הזקן===

ביום שישי י"ב טבת תקע"ג הגיע אדמו"ר הזקן לכפר פיענא, שם נודע לו על חורבן [[רוסיה הלבנה]]{{הערה|ישנה גרסא שאף על כיבוש [[מוסקבה]] בידי נפוליון, ויש מכחישים.}}. ביום [[כ"ד טבת תקע"ג]], במוצאי שבת פרשת שמות, מיד{{הערה|על פי אגרת אדמו"ר האמצעי, חורף תקע"ג. [[אגרות קודש (אדמו"ר האמצעי)]] ע' רלד}} לאחר [[הבדלה]]{{הערה|בה הבדיל הרבי הזקן על [[קפה]].}}, בשעה 22:22 - הוא נפטר.

לאחר הקבורה עבר [[אדמו"ר הצמח צדק]] לגור בהאדיטש, ליד הציון הקדוש.