עריכת הדף "שנאה" (פסקה)

==השנאה לרע==
קיימים שני סוגי שנאה: שנאה אחת הקיימת מריחוק, והיא השנאה של הנפש האלוקית לרע: הנפש האלוקית מכירה בגודל המיאוס שבחטאים ועבירות, ולכן קיימת בקרבה רגש עז של סלידה ותיעוב, ויותר מכך של שנאה עזה כאש - לכל דבר שנוטף ממנו ריח של מרידה בה'. שנאה זו מאותו שורש שהנפש הבהמית שונאת כל דבר המזיק לה. כך גם הנפש האלוקית שונאת כל דבר המרחיק אותה מאלקות{{הערה|1=[http://www.chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/adhaz/lkutey/27/7a&search=%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%94 ליקוטי תורה ואתחנן ו', א]}}.

מסיבה זאת, בספר התניא{{הערה|[[ליקוטי אמרים - פרק י']]}} קובע אדה"ז כי כפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה ל[[סטרא אחרא]] והמיאוס ב[[רע]] בתכלית, כי המיאוס הוא הפך ה[[אהבה]] ממש כמו השנאה. וצדיק שאינו גמור הוא שאינו שונא הסטרא אחרא בתכלית השנאה ולכן אינו מואס גם כן ברע בתכלית, וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית על כן נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם, ועל כן גם אהבתו לה' אינו בתכלית ולכן נקרא צדיק שאינו גמור.

אודות כך מסופר כי כששמעו את קריאת פרשת מחיית עמלק מפיו של החסיד ר' [[בנימין קלעצקער]], השתנה מראה פניו של ר' בנימין, כולו הפך להיות אדום, מלא שנאה וכעס על '[[עמלק]]'. פעם נכח שם ר' [[זלמן זזמר]] שפנה אליו ושאלו: "מה רע עשה לך [[עמלק]] יותר מאשר לכל יהודי אחר, שכל כך עצומה שנאתך אליו? במקום להשיב לו אמר ר' בנימין: "סע לליאזנא לרבינו הזקן". ואכן כך עשה ר' זלמן ומאז נהפך ל[[חסיד]]. 

ענין זה נתבאר בספר התניא{{הערה|[[ליקוטי אמרים - פרק י"ד]]}} כי {{ציטוטון|שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה או אפילו שלא בתכלית שנאה, הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה' בבחינת [[אהבה בתענוגים]] להתענג על ה' מעין עולם הבא}}.

בענין שנאת יהודי שחטא, קובע אדה"ז{{הערה|[[ליקוטי אמרים - פרק ל"ב]]}} כי שנאה זו שייכת רק במי שהוכיחו על חטאו ולא קבל את תוכחתו, וגם אז מותר לשנוא רק את החלק הרע שבנפשו ועם זאת יש לאהוב אהבת נפש את הנפש אלוקית של אותו יהודי. לעומת זאת מי שהוא [[אפיקורוס]] ו[[מומר]] גמור - עליו נאמר הפסוק "תכלית שנאה שנאתים".