עריכת הדף "קדושת החיים" (פסקה)

== יסוד קדושת החיים ==
התורה מדגישה את ערך החיים ואת החובה לשומרם. בין הפסוקים המרכזיים בהם ניתן לראות את הביטוי לערך יסודי זה: {{ציטוטון|רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד}}{{הערה|דברים ד', ט'.}}, {{ציטוטון|וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם}}{{הערה|דברים ד', ט"ו.}}, {{ציטוטון|וָחַי בָּהֶם}}{{הערה|ויקרא י"ח, ה'.}}.

[[חז"ל]] קבעו כי ערך החיים גדול עד כדי כך ש[[פיקוח נפש]] דוחה כמעט את כל מצוות התורה.

ב[[הלכה]] נקבע כי חיי האדם אינם רכושו הפרטי אלא פיקדון מאת הקב"ה. לכן אסור לאדם להזיק לעצמו או להכניס עצמו לסכנה.

הרמב"ם כותב כי אדם חייב להרחיק עצמו מסכנות ולשמור על גופו, וכי מי שמסכן את עצמו עובר על מצוות התורה{{הערה|רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י"א.}}.

חכמי ישראל ביקשו להוקיע את מעשהו של המאבד עצמו לדעת ולכן קבעו כי במתאבד מדעת אין נוהגים דיני אבלות - לא מספידים אותו ולא מתאבלים עליו, ואף קוברים אותו מחוץ לגדר, ואין יושבים עליו שבעה. אך ב[[שולחן ערוך]]{{הערה|יורה דעה סימן שמ"ה.}} בנוגע למעמדו ההלכתי של מי שפגע בעצמו כי ברוב המקרים אין מניחים שעשה זאת בדעת צלולה אלא מתוך מצוקה או בלבול הדעת, ועל יסוד הלכה זו בימינו בדרך כלל אין מקיימים כלל את הדינים של המאבד עצמו לדעת ומקובל לתת למושג מאבד עצמו לדעת פרשנות מצמצמת וללמד על המתאבד זכות{{הערה|[https://chabadlibrary.org/books/11200010212 הרבי ביאר זאת בשיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ח].}}, היכן שניתן, ולהניח כי לקה בנפשו, או שהספיק לחזור בו מכוונתו למות בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות{{הערה|משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף א'.}}.

בחז"ל לומדים את המאבד עצמו לדעת מדברי הפסוקים ”וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ”{{הערה|בראשית ט', ה'.}} ומיחסים לו משמעות של איסור על אדם לשפוך את דמו שלו{{הערה|בראשית רבה פרשה ל"ד, ה'.}}, ומהלשון ב[[עשרת הדיברות]] 'לא תרצח'{{הערה| פסיקתא רבתי כ"ד: "דיבורא שתיתאי: לא תרצח, לא תתרצח".}}.