עריכת הדף "ספירת העומר" (פסקה)

==מצוות הספירה==
המקור למצווה הוא בציווי ה[[תורה]]:
{{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=אמור כג, טו-טז
|תוכן=וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. 
:עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם}}
{{ציטוט|מרכאות=כן|מקור=דברים טז, ט
|תוכן=שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת}}

הספירה מתחילה מהיום שלמחרת חג הפסח, המכונה בתורה "ממחרת השבת"{{הערה|על פי הפירוש שקיבלו [[חז"ל]], כנגד פירושם המוטעה של הצדוקים ואחרים. מבואר באריכות בגמרא [[מסכת מנחות|מנחות]] סה, ב.}}, הוא יום [[ט"ז בניסן]] - היום שבו מקריבים בבית המקדש את [[קרבן העומר|עומר התנופה]], וממנו ואילך מותרת אכילת [[חדש|התבואה החדשה]]. מיום זה ואילך חובה על כל יחיד ויחיד לספור את הימים ואת השבועות, עד ליום האחרון - [[ה' בסיוון]], ערב [[חג השבועות]].

===רקע===
לפי פירוש שהביאו רבים מ[[הראשונים]], מקורה הראשוני של ספירת העומר החל כאשר הבטיח [[משה רבינו]] ל[[בני ישראל]] שלאחר [[יציאת מצרים|היציאה ממצרים]] "תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקִים עַל הָהָר הַזֶּה"{{הערה|כלשון דברי [[הקדוש ברוך הוא]] אליו כאשר שלח אותו לגאול את העם ממצרים - שמות ג, יב.}}, הם עתידים [[מתן תורה|לקבל את התורה]] על [[הר סיני]]. כאשר שמעו בני ישראל שקבלת התורה תהיה בעוד חמישים יום, התמלאו בתשוקה לקבל את התורה, וכל אחד ואחד ספר את הימים בציפיה לקבלת התורה המיוחלת. בהמשך לכך נקבעה ספירת הימים שבין פסח לשבועות כמצווה מן התורה{{הערה|עיטור (עשרת הדברות הלכות מצה ומרור בסופו - הובא בשו"ת [[הרשב"א]] ח"ג סרפ"ד). ר"ן סוף פסחים.}}.

לאור זאת מבארים גם את משמעות המצווה בזמננו, כביטוי לתשוקה הנוכחית שלנו ליום קבלת התורה. בלשון [[ספר החינוך]]{{הערה|1=מצוה שו. ראה [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15952&st=&pgnum=128&hilite= לקוטי שיחות חלק כ"ב ע' 144] ובנסמן שם. וראה לקט מביאורי הרבי בנושא, ב[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15853&st=&pgnum=94&hilite= שערי המועדים - ספירת העומר ע' צט] ואילך.}}:

{{ציטוט|מרכאות=כן
|תוכן=נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד בלבינו, כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה באדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא}}