עריכת הדף "נעליים" (פסקה)

== נעליים בתורה ובהלכה ==

=== ב[[עליה לרגל]] ===
{{ציטוט|תוכן=מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב|מקור=[[שיר השירים]] ז, ב}}
[[חכמינו זכרונם לברכה|רז"ל]] דורשים{{הערה|סוכה מט, ב. וש"נ.}} "מה יפו פעמותיהן של [[בני ישראל|ישראל]] בשעה ש[[עליה לרגל|עולין לרגל]], בת נדיב, בתו של [[אברהם אבינו]] שנקרא נדיב כו'".

=== [[מצות חליצה]] ===
במקרה שיש צורך לקיים [[מצות חליצה]], האשה חולצת הנעל של האיש, ויורקת על הפצפה בפניו.

=== יום כיפור\אבילות ===
ב[[יום הכיפורים]] (וכן [[תשעה באב]] ומי ש[[אבל]] רחמנא ליצלן) אסור ללבוש נעליים של עור.

=== כדי לקנות נעליים ===
{{ציטוט|תוכן=לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו|מקור=שבת קכט, א}}
לכאורה אינו מובן: מהי השייכות בין קורות ביתו למנעלים? – קורות ביתו הם למעלה מראשו, ואילו מנעלים הם למטה אפילו מעקבי רגליו, וא"כ, מהי השייכות ביניהם, ולא עוד אלא שמוטב למכור קורות ביתו למעלה מראשו בשביל מנעלים שלמטה אפילו מעקבי רגליו?

והביאור בזה:

ראש – הוא הכלי לשכל, וקורות ביתו שלמעלה מהראש – היינו שמכיר בשכלו שיש ענין שלמעלה ממנו. ובדוגמת דברי הגמרא שכיסוי הראש הוא סגולה ליראת שמים, כי, הלבוש שלובש ע"ג הראש מורה שיש ענין שלמעלה מראשו.

אך יש חילוק בין לבוש שע"ג הראש לקורות ביתו:

לבוש – הוא מדוד לפי מדת האבר המלובש בו, משא"כ קורות ביתו אינם מדודים לפי מדות האדם.

וזוהי מעלת קורות ביתו לגבי הלבוש שע"ג הראש: כיסוי הראש – עם היותו סגולה ליראת שמים, כיון שנרגש אצלו ענין האלקות שלמעלה ממנו, אבל זהו ענין שמדוד לפי אופן השגתו, וכאשר הקב"ה מדוד לפי ראשו – אין זה כדבעי. ולכן צריך להיות הענין דקורות ביתו – שיהי' נרגש אצלו שאלקות אינו מוגבל כלל לפי אופן ההשגה.

אבל לאידך, לא צריך להיות מקיף שאינו שייך אליו כלל, אלא "קורות בי'''תו'''" דוקא, והיינו, שצריך להיות נרגש אצלו ש"הוי'" – הי' הוה ויהי' כאחד, למעלה מהגבלה – הוא "אלקינו", כחנו וחיותנו.

ובלשון הקבלה והחסידות הו"ע מקיף דיחידה, ובאותיות פשוטות הו"ע האמונה שהקב"ה הוא לא רק ממלא כל עלמין, אלא הוא גם סובב כל עלמין, וכולא קמי' כלא חשיב, וביחד עם זה, הנה "כמצביה עבד בחיל שמיא", שמנהיג את העולם כולו, עם היותו קדוש ומובדל מהעולמות.

ובכדי שיהי' הענין ד"קורות ביתו", דרושה ההקדמה ד"מנעלים לרגליו" (שלכן "לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו"), כי, כאשר חסר אצלו ענין ה"מנעלים", אזי גם "קורות ביתו" אינם פועלים מאומה; דוקא לאחרי שפועל על עצמו להתנתק מענינים ארציים, שעי"ז מבטיח גם את שלימותם של כחותיו התחתונים ("מנעלים לרגליו") – אזי יכולה להיות אצלו ההשגה בבחי' האלקות שלמעלה מגדר עולמות באופן של "קורות ביתו", שתחדור בכחותיו ופעולותיו ותשפיע עליהם, כמו קורות ביתו בגשמיות שהם מחסה מזרם וממטר.

ההתחלה צריכה להיות – לא מענינים נעלים ב"עשה טוב", השגת בחי' סוכ"ע כו', אלא – מ"סור מרע", שלא תהי' לו שייכות לענינים ארציים. ובדוגמת חינוך התינוק, שלא מתחילים ללמוד עמו ענינים עמוקים באחדות הוי', אלא התחלת הלימוד הוא מ"תורה צוה גו'", אמירת ברכה, קריאת שמע, וכיו"ב. ועד"ז בכל יום, שהתחלת העבודה אינה בק"ש, התבוננות באחדות הוי', אלא באמירת "מודה אני", שזהו ענין פשוט שאין בו אפילו הזכרת שמות הקדושים, ורק לאח"ז מגיעים לק"ש, שענינה ההתבוננות ב"אחד", שז' הרקיעים והארץ וד' רוחות השמים הם בטלים לאוא"ס, אלופו של עולם.