עריכת הדף "ניגוני חב"ד" (פסקה)

==סוגי ניגונים==
*[[ניגון מכוון]]: ניגון שהוא פרי חיבורו של ה[[אדמו"ר]]. כל תנועה בניגון רומזת לענין גבוה ונשגב ותנועותיו מכוונות לעולמות עליונים. 
*[[ניגון מיוחס|ניגון מיוחס (ממולא)]]: ניגון שגדולי החסידים התפללו בו ולכן הוא "ממולא". כלומר, בעל תוכן החזיק בתוכו תמצית פנימית, בבטאו איזה רגש נפשי.
*[[ניגון שוטה]]: ניגון שהוא כמו 'הדס שוטה', שאינו אומר ולא כלום, הם ניגונים שונים שהתווספו אצל החסידים במשך הזמן, מהם ניתן ללמוד הוראות בעבודת השם וכיוצא בזה. 

הניגון החב"די בנוי מהרגש ה[[לב]] ו[[דביקות]] ה[[נפש]] ולפיכך אינו זקוק למלים ואדרבה, המלים מגבילות אותו. הניגון הוא הרי במדריגה נעלית יותר מה[[דיבור]], עד שמה שאין בכח הדיבור לגלות בא ביטויו בתנועות הניגון. לכן על פי רוב הניגון החב"די מחוסר מלים. חסיד בעמדו ב[[תפילה]], שקוע במחשבות [[התבוננות]] והכרת באלקות, ב[[הבנה והשגה]] הבנויים על יסודי תורת חב"ד, וענין אלוקי נקלט אצלו בהנחה טובה, מתפעל הוא בנפשו מתוך התעוררות והתלהבות הנובעת מלבו פנימה. אולם באותה שעה נזכר החסיד על מעמדו ומצבו, ונפשו עורגת וכוספת להתקרב לאור הקדושה, - אז מתפרץ מלבבו מאליו וממילא [[צעקה]] פנימית המתבטאת בקול נגינה רגשית, פעם בחשאי וב[[רעותא דליבא]] ופעם בהתלהבות יתרה וזעקת הנפש המביעים את כיסופיו ותשוקתו לצאת מחילוניותו היום יומית ולהתרומם לחיים רוחניים עילאיים יותר. ניגון תפילה זו הינו ניגון ממולא, מפני שהוא מלא על כל גדותיו עם הרגשות נפשיות, שהחסידים הכניסו בו בעת דביקותם בתפילה. 
גם בעת [[התוועדות]] חסידים בינם לבין עצמם. בימים טובים, [[יומי דפגרא]] ומסיבות רעים, הנחשבות אצל חסידי חב"ד כעין הקדמה או המשך לתפילתם - גם אז אינם מסתפקים בניגונים עליזים ושמחים, אלא בוחרים גם בניגונים רגשיים-לבביים. כחו של הניגון בעת התועדות רעים של החסידים, ביכולתו להפוך את האדם מ[[מהות]] למהות. אגדת החסידים עשירה בסיפורים אודות כמה וכמה נפשות מישראל שנעשו [[בעל תשובה|בעלי תשובה]] ושנתקרבו לחסידות על ידי הניגונים ששמעו בעת התועדות החסידים. 

מסופר, שבאחת ההתועדויות ב[[ליובאוויטש]], בתקופת [[אדמו"ר הרש"ב]], ביומא טבא, כשקבוצת המנגנים מתלמידי ישיבת [[תומכי תמימים ליובאוויטש]] שרו בחבורה ניגון ידוע בחוסר סדר קצת, העיר אז [[אדמו"ר הרש"ב]] ואמר: "ניגון בכלל הוא ענין של יופי, שמביא לידי התגלות היופי שבנפש, וה"סדר" שבניגון ענינו - כליל היופי".

על הדיוק המקסימלי בו צריכים לנגן, ניתן ללמוד מפתגם שהיה מורגל בפיו של [[אדמו"ר הרש"ב]] - שמה שאמרו רז"ל חייב אדם לומר בלשון רבו, הוא לאו דוקא בנוגע לענין של תורה, או מנהג ישראל, אלא אפילו בתנועה של ניגון, כי צריכים למסור כל ניגון בטהרתו ובדיוקו המקורי, ואיך ומתי שרו אותו. 

כן שימש הניגון ביטוי מיוחד בכל המאורעות החשובים בחייהם של חסידי חב"ד ובפרט בענייני ה[[תורה]] וה[[מצוה]].