עריכת הדף "משכלה" (פסקה)

==בחסידות==
הולדת ילדים ב[[עבודת ה']] עניינה הולדת ה[[מדות]] מה[[מוחין]], כלומר: כאשר אדם מתבונן ב[[מוח]]ו בגדולת ורוממות הקב"ה, מתעוררות אצלו ה[[מידות]]{{הערה|לדוגמה:[[מידת הגבורה]] - האדם יתמסר ויתאמץ בתקיפות לעשות את רצון הקב"ה ולהתקשר אליו על ידי [[לימוד התורה]] וקיום ה[[מצוות]]}}, שמידת ה[[אהבה]] מתבטאת ומכונת "[[בן]]", ומידת [[יראה]] מכונה ומתבטאת באופן של "[[בת]]". משכלה הוא האדם שאין בכחו ללדת [[מידות]] ה[[אהבה]] וה[[יראה]] אמיתיים בליבו, ומידותיו הם בגדר דמיונות שאינם אמתיים, ולכן חולפים כשהאדם מגיע למצב בו הוא צריך להעזר בהם.

הדבר מרומז בפסוק: '''"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹקיכֶם..לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַ[[עקרה|עֲקָרָה]] בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא..."'''{{הערה|שם=משכלה|[[ספר שמות]] פרק כ"ג פסוקים כ"ו-כ"ז}} כלומר שמלבד הברכה שלא יהיו משכלה ועקרה הפסוק מתפרש גם מלשון ציווי - שעל האדם העובד את ה' מוטלת החובה לדאוג שעבודתו לא תהיה באופן של משכלה ועקרה{{הערה|[[לא תהיה משכלה תשי"ב]]}}.

סיבת הדבר היא, שכמו ב[[משל]] ההולדה הגשמית התלויה בהבאה לידי התבטאות בפועל של כוח ההולדה שבאדם שהוא מצד כוח ה[[אין סוף]]{{הערה|שהרי הולדה היא כמו התהוות של [[יש מאין]] - שהיא רק בכח ה[[אין סוף]] כמו שכתוב ([[אגרת הקודש - סימן כ']]): "ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מ[[אין ואפס]] המוחלט"}} ובנמשל הפירוש הוא שבעבודתו של האדם ה"משכל" חסר ה[[אין סוף]] - היות ופנמיות [[רצון|רצונו]] אינו בעניינים הקשורים ל[[עבודת השם]] אלא בעצמו, שרצונו הוא להיות עובד ה' ולכן אין בהם נצחיות. וזו היא ההוספה בפסוק: '''"מְשַׁכֵּלָה וַ[[עקרה|עֲקָרָה]] 'בְּאַרְצֶךָ'"''' שכל המציאות של משכלה ועקרה תלויים בכך שכללות עבודת ה' שלו היא בארצך - חלק מרצונותיו (ארץ מלשון רצון{{הערה|בראשית רבה פרשה ה' ובפירוש ה"מתנות כהונה" שם}}) האישיים של האדם{{הערה|[[תורה אור]] פרשת משפטים [http://www.chabadlibrary.org/books/adhaz/toraor/17/78d.htm ד"ה לא תהיה משכלה ועקרה].}}.