עריכת הדף "מצוות ביכורים" (פסקה)

==המצווה==
התורה ציוותה {{הדגשה|רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ}}{{הערה|{{קח|פרשת|משפטים}} כג, יט. {{קח|פרשת|כי תשא}} לד, כו.}}.
בתחלת [[פרשת תבוא]] התורה מפרטת את סדר הבאת הביכורים:
===תחילת החיוב===
התורה אומרת ש"וְהָיָה כִּֽי־תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִֽירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ".
ומזה לומדים שהחיוב של מצוות הביכורים הוא רק לאחר שבני ישראל יכבשו ויחלקו את הארץ ויתיישבו בה. דבר אשר אירע לאחר 14 שנים מאז שנכנסו לארץ.
אף שביכורים היא מצווה של הודיה על החלק בארץ, לא יכלו כל אחד להביא ולהודות על חלקו קודם לירושת שאר בני ישראל, מכיוון שהתורה אומרת בהמשך שצריך להיות "ושמחת בכל הטוב" ([[#תוכן המצווה|כדלקמן]]), ומכיוון שכל בני ישראל קשורים זה בזה, הרי כל זמן שנשאר יהודי אחר (לא משנה מיהו) שאין לו עדיין חלק (ברור) בארץ, הוא לא יכול להיות במנוחה ובשמחה{{הערה|שם=תט|1=[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16027&pgnum=183 לקוטי שיחות חלק ט שיחה א' לפ' תבא].}}.

===זמן המצווה===
תחילת זמן הבאת הביכורים הוא ב[[חג השבועות]] (עצרת), וכמו שאומרת ה[[משנה]]{{הערה|[[מסכת ביכורים]] פרק א משנה ג.}} ש"אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת, ולא קיבלו מהם". בגלל שכתוב בתורה{{הערה|[[פרשת משפטים]] כג, טז.}} "וחג הקציר, בכורי מעשיך".
וב[[תוספתא]]{{הערה|מסכת ביכורים פרק א הלכה א.}} הוסיף ש"אם הביא ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהם". וכן גם פסק הרמב"ם{{הערה|שם=בו|הלכות ביכורים פרק ב הלכה ו.}}. הטעם לכך הוא{{הערה|רבי [[עובדיה מברטנורא]] מסכת ביכורים פרק א הלכה א.}}: מכיוון שקרבן [[שתי הלחם]] הוא זה שמתיר את ה"[[חדש]]" ב[[בית המקדש|מקדש]], כלומר, הוא זה שמאפשר להקריב במקדש מנחות (מין הצומח) מהתבואה החדשה, לכן לא היו יכולים להביא ביכורים קודם לחג השבועות.

עיקר זמן הבאת הביכורים הוא משבועות עד [[חג הסוכות]], כיוון שאז הוא זמן שמחה - שבו אוספים את התבואה מהשדה. ולאחר חג הסוכות, שאז מסתיים זמן השמחה, אף שאפשר להביא ביכורים עד לחנוכה, אך אי אפשר לקרוא את ה[[#מקרא ביכורים|מקרא ביכורים]] לאחר מכן{{הערה|ההלכה נפסקה כ[[רבי מאיר]] (נגד [[רבי יהודה בן בתירה]]) - [[מסכת ביכורים]] פרק א משנה ו, ובמפרשים.}}{{הערה|שם=בו}}

===תוכן המצווה===
מצוות הביכורים נועדה על מנת לעורר הכרה בכך שהקב"ה הוא מקור הברכות (ולא להיות "כפוי טובה"{{הערה| רש"י {{קח|פרשת|תבוא}} כו, ג.}}), ועל כן מביאים אליו (לכהנים שהם משרתיו) את ראשית הפירות המבשילים באילנותיו, ועל ידי זכירתו, קבלת מלכותו וההודאה לפניו, שהרי כל הפירות ושאר כל הטובות באות ממנו, יהיו בני ישראל ראויים לברכה, ויתברכו פירותיהם{{הערה|ספר החינוך מצווה צא. מצווה תרו.}}.

מצווה זו, באה בנוסף לשאר ביטויי התודה שמובעים כלפי הקב"ה, כמו באמירת [[מודה אני]], [[ברכת מודים]], ושאר [[ברכות הנהנין]] שמודים לה' על כל הטוב שהוא נותן לנו, ועד לברכה העיקרית (שהיא מן התורה{{הערה|{{קח|מסכת|ברכות}} מח, ב. [[רמב"ם]] הל' ברכות ריש פרק א.}}) [[ברכת המזון]].

והחידוש במצווה זו הוא, שאף שגם בהם הוא מודה לקב"ה, אך שם זה רק '''בדיבור''', אבל כאן זה מתבטא באופן חזק יותר - '''במעשה''', שהוא לוקח "מראשית כל פרי האדמה", ומביאו לבית המקדש, ומניחו לפני ה'. ובזה מתבטא, שלא רק שכל הרכוש שיש לו מגיע בברכת ובחסדי ה', אלא שגם לאחר שזה הגיע לרשותו, זה עדיין ברשות ה', כיוון ש"לה' הארץ ומלואה"{{הערה|[[תהילים]] כד, א.}}, ולכן הוא מביא מהפירות ו'''משאירם''' ברשות הקב"ה.

פעולה זו חודרת באדם כל כך, עד שהיא גורמת לו להרגיש שמחה יתירה, ועד שזה מתבטא גם בדיבורו ש"וענית ואמרת לפני הוי' אלקיך" - בקול רם ובשמחה.

הודאה זו איננה על שמחה סתם, אלא על שלימות השמחה, ולכן היא דווקא על פירות משבעת המינים, והמשובחים שבהם. וגם זמן ההבאה הוא "בזמן שמחה"{{הערה|רש"י {{קח|פרשת|תבוא}} כו, יא.}}{{הערה|שם=תט}}.