עריכת הדף "מצוה לפרסם עושי מצווה" (פסקה)

==בהלכה==
על אף שבעבודת השם נדרשת עבודה באופן של הצנע לכת, כמו שעולה מהפסוק: "מָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ"{{הערה|מיכה ו, ח.}}, פסק הרמ"א בשם הרשב"א: “המקדיש דבר לצדקה, מותר שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון, '''וראוי לעשות כן'''"{{הערה|יורה דעה רמט יג.}}. 

הרמב"ן מוצא לכך סימוכין במנהג ה"תנופה" שהניפו את הזהב שהובא למשכן, שהיה זה "כדי להראותו, לשבח המביא על נדבתו", ובדומה לכך פירש הרד"ק על דברי הנביא זכריה{{הערה|זכריה ו, ד.}}: "וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה’", שהיו שמותם כתובים ומפותחים בהם, כדי שיהיו נזכרים בפי הדורות הבאים.

במשנה במסכת יומא מוזכרים הכלים המיוחדים שעשו מונבז המלך ואמו הלני המלכה לבית המקדש, והדלתות שהביא ניקנור לבית המקדש והיו מזכירים אותו לשבח, ועל כולם נאמר "זכר צדיקים לברכה".

ובלשון הרשב"א "מידת התורה הוא, שהיא כותבת ומפרסמת עושה מצוה", וכפי שמוכיח זאת במקומות רבים.

הרבי מבאר שאין זה רק היתר, ולא רק שזוהי מידת התורה, אלא שיש לכך גם טעם הגיוני, והדבר מבוסס על דברי חז"ל "קנאת סופרים תרבה חכמה", וכאשר יפרסמו את הדבר, זה יעורר אחרים נוספים להצטרף{{הערה|1=[https://chabadlibrary.org/books/1200790163 אגרות קודש חלק ה' אגרת א'שפב], ועוד.}}, ואפילו אם יש כאלו שהדבר גורם אצלם גאוה וישות, צריכים בכל זאת לפרסם אודות מעשיהם, על יסוד מאמר רז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמם{{הערה|שם=ויקהל|1=[https://chabadlibrary.org/books/1400170010 שיחת שבת פרשת ויקהל תשי"ד].}}.