עריכת הדף "כתיבה לרבי באמצעות האגרות קודש" (פסקה)

==מקור המנהג==
===התפשטות המנהג===
לאחר כ"ז אדר, כאשר פסקו לצאת תשובות כתובות מהרבי והציבור היה במבוכה גדולה, החל הרב [[מנחם מענדל גלוכובסקי]] לעשות לעצמו קביעות בלימוד מסדרת ה[[אגרות קודש]].{{הערה| הרב גלוכובסקי נוהג לקרוא כל יום לפני השינה 5 מכתבים של הרבי ב'אגרות קודש'.}}
כאשר קרא את האגרות שם לב כי הוא רואה התייחסויות לנושאים שונים שבדיוק עמדו אצלו על סדר היום. ברגע שהדבר נשנה כמה פעמים, הוא הסיק מזה כי יש בזה ענין לא רגיל.

באחת ההזדמנויות אחד מבני משפחתו היה צריך להתאשפז, ואז פתח באגרות קודש וראה תשובה בה הרבי כותב למישהו שהצורך שלו להתאשפז בוודאי נעשה בגלל שצריך לקרב יהודים ליהדות בבית הרפואה, ואם אכן יעשה זאת הכל יסתדר. בעניו נחשב הדבר כאילו התשובה מכוונת אליו.

באותה תקופה שלאחר כ"ז אדר, הוא ראה חסידים רבים עצובים מהמצב שהרבי לא עונה תשובות מפורטות, אלא רק בהן ולאו על שאלות ששאלו לפניו המזכירים, והחל לספר בהזדמנויות שונות כי הרבי כבר אמר שימצא דרכים איך לענות, וכך סיפר סיפורים שונים שהתרחשו עמו כשקיבל מענה מהרבי דרך האגרות קודש. בעקבות זאת הדברים התפרסמו ואנשים הגיעו, שאלו וביררו, וכך הענין נודע לכל הציבור{{הערה|גליון בית משיח 274 עמוד 48.}}.

===מקורות המנהג===
בכללות ניתן לחלק את המנהג לשני חלקים: א) '''כתיבה לרבי''' - כלומר הכנסת [[פ"נ]], דו"חות ובשורות טובות ובקשת ברכה, ב) '''קבלת מענה מהרבי''' - ההתייחסות לתשובה במקום שנפתח כתשובה מהרבי.

חסידים מביאים מקורות שונים, בהם ניתן לראות אפשרות של שימוש בספרי הרבי כדי לכתוב לו, וכן שימוש בספרים כדי לקבל מענה:

====כתיבה לרבי באמצעות הספר====
לגבי הכנסת [[פדיון נפש]], כותב [[הרבי]] שיש לצייר תמונת הנשיא ולהכניס את המכתב לספריו:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=יקרא כל אחד פ"נ (כמובן בחגירת אבנט). אלו שזכו להכנס ליחידות, או על כל פנים לראות את פני כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ - יצייר עצמו, בעת קריאת הפ"נ, כאלו עומד לפניו. להניח הפ"נ אחר כך בין דפי מאמר, קונטרס וכו' של תורת כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ. ולשלחו (אם באפשרי - בו ביום) על מנת לקראותו על ציון שלו.|מקור=[[אגרות קודש (אדמו"ר שליט"א)|אגרות קודש]] כרך ד' אגרת תתפה}}

דבר דומה נמצא בספר '[[לשמע אוזן]]' של הרב [[שניאור זלמן דוכמן]] בשם [[אדמו"ר הרש"ב]]:
"כאשר קורה משהו אצל יהודי, יש בכוחו של כל יהודי לפתוח את [[ספר התניא]] ולומר: רבי, עזרו לי!". - ומוסיף - כנראה, שלכן נהוג להכניס פדיון לתוך ספר התניא{{הערה|מספר ששמע מהרב יוסף ליפשיץ מקוריוקבקה, ששמע מאדמו"ר הרש"ב.}}.

כמו כן, לגבי מקרה בו זקוקים לברכה, נאמר שיש בכוחו של יהודי לפתוח את ספר התניא ולומר 'רבי עזרו לי'{{הערה|[[לשמע אוזן]].}}.

====קבלת תשובה באמצעות הספר====
מובא בפוסקים{{הערה|שו"ת חיים שאל (להחיד"א) ח"ב ס' ל"ח, מ"א. ועוד (נסמנו ב"שערי ישיבה" ח"ד (צפת, תשס"א) ע' 617 ואילך).}} שניתן לפתוח ספר קודש, ולראות התוכן הנפתח כסימן להצלחה. המנהג מוסכם על כל נושאי כלי השו"ע, ומובא בשיחת הרבי כמנהג שנתקבל:
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וכידוע המנהג דכמה וכמה מישראל, הן גדולי ישראל, והן אנשים פשוטים, וכן נשים - שלפני עשיית פעולה מסויימת, פותחים ספר קדוש, ומסתכלים במקום שנפתח הספר ונפל מבט-עין לראשונה (שלא במכוון, שהרי, רצו לראות היכן יפתח על פי ההשגחה [ה]עליונה), ועל פי זה החליטו בנוגע לפועל, ולדוגמה: כשנפתח להם בפסוק "פתח תפתח", או "שמח תשמח", וכיוצא בזה, היה להם "סימן מלמעלה" שתהיה הצלחה רבה בדבר שעומדים לעשות, או שהבינו על פי הסימן שיש להמנע מעשיית הדבר, או לדחותו לאחר זמן, וכיוצא בזה|מקור=[[התוועדויות (ספר)|התוועדויות]] [[תשמ"ט]] חלק א' עמוד 309}}

אם כי משיחה זו ניתן רק להסיק שמדובר ב"סימן מלמעלה", ולא שהרבי עונה תשובות.

אמנם, בהמשך השיחה מבהיר הרבי, שהפתיחה הינה רק לדברי חולין, ולא בעניינים השייכים לקדושה, בהם יש לשאול [[רב]].

ובשיחה אחרת (ספר השיחות תשמ"ט ח"ב עמ' 489):

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וכידוע מנהג ישראל מקדמת דנא שכשהיו רוצים לברר איך להתנהג בעניני הרשות, (בענין שלא נתפרשה בתורה הוראה לעשות כך או כך) היו מבררים ע"פ גורל וכיו"ב, כמו, לפתוח ספר קדוש (חומש וכיו"ב) ובקום שנפתח הספר - שזהו בהשגחה פרטית - מוצאים סימן כו', ועפ"ז מחליטים כיצד לנהוג בפועל, ומפרשים שכיון שנפתח הספר בפסוק פלוני, הרי זה '''סימן מן השמים''' שרצונו של הקב"ה שיעשו באופן כך.}}

ובהערה שם (98):

{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=ולהעיר, שמצד גודל הזהירות שצריך להיות בספרי קודש – אולי כדאי להימנע מלהשתמש בספרי '''קודש''', ופשיטא שלא בשביל בירור בעניני חול, ויעשו גורל בשאר אופנים - ולהעיר שגורל '''בכלל''' הוא מפי שמים.}}

כמו כן, במענה לשאלה פרטית בענין שידוכים, כתב הרבי{{הערה|היכל מנחם ח"ב ע' רי"ז.}}: {{ציטוטון|ישנם כאלה שנוהגים לפתוח חומש או תהלים והפסוק הראשון שמזדמן לפניהם על פי דין למדים מה לעשות}}.

באגרת קודש מפורטת ששלח הרבי ליהודי שכתב שפתח את ספר התנ"ך ותפסו את תשומת ליבו שני פסוקים, הסביר הרבי את הנהגה זו ושנכונה היא. וזו לשון קודשו:

{{ציטוטון|במכתבך אתה שואל איזו משמעות עשויה להיות עבורך בשני פסוקים בספר משלי (ח, ו-ז) אשר תפסו את תשומת ליבך כאשר פתחת את התנ"ך "באקראי". אתה כמובן צודק בהנחתך שיש מסר מיוחד עבורך בקטע זה. למעשה כפי שאתה בוודאי יודע, 'תורה' בכלל פירושה 'הוראה', והיא ניתנת ככזאת לא רק לעמנו ככלל, אלא לכל יהודי בפרט. זוהי אחת הסיבות לכך שבמתן תורה, ה' פתח בכך שדיבר בעצמו בגוף שני יחיד - "אנכי ה' אלוקיך וכפי שחז"ל מספרים לנו, הנשמות של כל בני ישראל, כולל אלה של כל הדורות בעתיד, היו נוכחות במתן תורה. בוודאי כשחושבים על כך שהפסוקים הנ"ל מציגים עצמם בפניך באופן כה משמעותי ובזמן סגולה, כפי שאתה מתאר במכתבך - ברור שזה מציין מסר ברור, משום שכל דבר הוא בהשגחה פרטית. יתירה מזו, הבעל שם טוב מזכיר לנו שכל דבר שיהודי רואה או שומע מכיל מסר עבורו בעבודת השם}}{{הערה|תרגום חופשי מאגרת מכ"ד ניסן תשל"ח, נדפסה בספר מורה לדור נבוך חלק ג' עמוד 249}}.

בהמשכה של האגרת מבאר הרבי באריכות מהי התשובה וההוראה הטמונה בפסוקים שנגלו לעיני השואל בעת פתיחת הספר, וכיצד עליו ליישם הוראה זו בחייו ועבודתו.

הרבי אומר{{הערה|1=[http://otzar770.com/library/display_page.asp?nPageNumber=60&cPartLetter=B&nBookId=84&refrashBookNav=Y שיחת הרבי, שבת פרשת פנחס תשמ"ח].}} שכאשר יהודי קורא איגרת מהרבי, הרי נהיה הוא "קריינא דאיגרתא" (-מקריא, מכריז האיגרת) ועליו השליחות לקיים הכתוב בה.

בנוסף, הרבי מתייחס למנהגים שנתפשטו בעם ישראל כמנהגי קודש{{הערה|לדוגמא, קריאת פרשיות התורה בשמות (ועד שלומד ומדייק בזה רבות), חלוקת הפרקים בתורה.}}, וכמו כן, הכתיבה והשאלה באמצעות ספר קודש הוא מנהג שהתקבל.