עריכת הדף "כוונת המצוות" (פסקה)

==מקור הדין==
הדעות חלוקות בנוגע למקור ממנו למדו חז"ל את החיוב בכוונת המצוות, לשיטות שהכוונה מעכבת, ורבותינו לאורך הדורות הביאו לכך 2 מקורות עיקריים:
*"ושמרת ועשית אותם '''בכל לבבך ובכל נפשך'''".{{הערה|דברים כו, טז.}}{{הערה|דרך פיקודיך, הקדמה ב'.}}.
*"ולעובדו '''בכל לבבכם'''"{{הערה|דברים יא, יג.}}{{הערה|[[ספר המקנה]] (נג).}}.

הדיון בחובת כוונת המצוות מופיע כבר בגמרא{{הערה|ראש השנה כח, א. ברכות יג, א. פסחים קיד, ב.}} האם בדיעבד אדם יצא ידי חובה כשקיים את המצווה ללא כוונת מיוחדת, אך לפועל נפסק להלכה ב[[שולחן ערוך]] שמצוות צריכות כוונה{{הערה|אורח חיים ס, ד.}}.

לפי חלק מהדעות, הצורך בכוונה בעת קיום המצווה הוא רק כאשר ניתן לשייך את מעשה המצווה גם לתכלית אחרת (לדוגמה, אדם הקורא את קריאת שמע כחלק מפרשת ואתחנן, ניתן לשייך את מעשהו לתכלית של [[לימוד תורה]]). אך אדם [[הנחת תפילין|המניח תפילין]] ומתעטף ב[[ציצית]], אף שלא התכוון במפורש לשם קיום מצווה, כיוון שאין תכלית אחרת במעשיו מלבד לקיום מצוות ציצית ותפילין, מעשהו נחשב בברירת מחדל לקיום מצווה{{הערה|{{ירושלמי|פסחים|י|ג}}; [[חיי אדם]] סח, ט, [[משנה ברורה]] ס, י.}}.

על אף קיומה של המחלוקת לגבי כוונה במצוות, מוסכם על כל הדעות שישנה ידיעת מינימלית המוכרחת בכל אופן, כמו אמונה בה' והידיעה על חיובו במצווה{{הערה|ראש אמנה לאברבנאל פרק ד' ופרק ז'.}}, וכן אם הייתה כוונה הפוכה והתכוון שלא לצאת ידי חובה במעשה שלו, לא יצא ידי חובה{{הערה|רבינו יונה ברכות ו, א. שו"ת הרשב"א חלק א' סי' תנ"ח. [[רא"ש]] ברכות פרק א' סימן יד. במקרה שלא ידע את מהות הפעולה או חשב שאין לו חיוב במצוה - כגון שאכל מצה וחשב שהיא בשר, או שידע שהיא מצה אך חשב שיום חול הוא - כתב הרא"ה (הובא בר"ן ז, ב) שלכל הדעות לא יצא ידי חובתו, וכן פסק אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך שלו סימן תע"ה סכ"ט בנוגע למצוות של אכילה, והרבי מוסיף ומסביר שדין זה הוא דווקא כשברור לו שמדובר בבשר או שברור לו שהיום לא יום חול שזוהי ידיעה מוטעית. אך במקרה שיש חיסרון בידיעה בלא ידיעה מוטעית (כגון שאינו ניודע מה הוא אוכל) יוצא ידי חובה ([https://www.chabadlibrary.org/books/arum/mbhg/2/28.htm מבית הגנזים ע' צא]).}}.

דוגמה נוספת למצוות שיש הסוברים שלכל הדעות אין צריך כוונה, הוא במצוות שעיקרן היא התוצאה ולא הפעולה, כגון [[פדיון שבויים]] שהעיקר הוא שהשבוי יהיה פדוי ואין חשיבות למעשה הפדיון עצמו, שבמצוות אלו גם אם לא כיוון יצא ידי חובה{{הערה|[[קובץ שיעורים]] ח"ב כג-ו, ספר המקנה נג-ג ד"ה ובזה, מנחת חינוך א-ג [כט] ד"ה וידוע. ראו גם במשנה ברורה תרצה, ד לעניין כוונה במצוות משלוח מנות מה שכתב בשפ הפרי מגדים.}}, וכן במצוות שיש בהן הנאה לגוף כמצוות של אכילה {{הערה|ר"ן ר"ה ז,ב מדפי הרי"ף בדעת הרמב"ם, ([[מנחת חינוך]] י-ג [כו] ד"ה ולעניין). וכן פסק בשולחן ערוך הרב סימן תע"ה סכ"ב.}}.

תורת החסידות מדגישה את סוג המצוות שבאות לאדם מבלי שהתכוון כלל לקיים אותם, ואדרבה, הוא לא יכול לקיים אותם על ידי כוונה, דוגמת מצוות שכחת העומר, שמורות על השורש הנעלה שלהם, שלמעלה מבחינת הרצון{{הערה|1=[https://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16087&st=&pgnum=9 ספר הליקוטים דא"ח צמח צדק א'פט].}}.