עריכת הדף "יונה הנביא" (פסקה)

==מעולי רגלים==
ב[[תלמוד ירושלמי]] מובא, שיונה בן אמיתי שאב [[רוח הקודש]] משמחת בית השואבה, ומקדים לזה "יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה".

הרבי מקשה, כי לכאורה אינו מובן כלל - למאי נפקא-מינה? הרי כוונת הירושלמי היא לספר ש"למה נקרא שמה בית שואבה שמשם שואבים רוח הקודש", ומשם שאב יונה בן אמיתי את נבואתו, ולמאי נפקא מינה אם היה "מעולי רגלים" או לא, ובפרט הדבר מובן בפשטות - דכיון שיונה בן אמיתי השתתף ב[[שמחת בית השואבה]], שהשאיבה הייתה במעיין השילוח - מסתמא עלה גם "לראות את פני ה'" ב[[בית המקדש]].

בהכרח לומר, - אומר הרבי שענין העלייה לרגל הוא הקדמה להענין ד{{ציטוטון|ושאבתם [[מים]] בששון ממעיני הישועה}}, "שמשם שואבים רוח הקודש", כדלקמן.

===עניין העלייה לרגל===
כדי להבין זאת, מקדים הרבי ביאור ענין העלייה לרגל - בעבודת האדם: קריאת הימים-טובים בשם "רגלים" - "[[שלוש רגלים|שלש רגלים]] תחוג גו'" - היא מפני שהעלייה "לראות את פני ה'" צריכה להיות ב[[רגל]] דוקא.

ואין זה "מליצה" בלבד, שהליכה סתם היא ברגל, אלא זהו ענין הנוגע להלכה - כדאיתא במ[[שנה]] "איזהו קטן{{הערה|שפטור מראיה}}, כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים", "הראוי לעלות ברגליו חייב הכתוב", וכן בגמרא - "חיגר ברגלו אחת פטור מן הראי' שנאמר רגלים", "רגלים פרט לחיגר".

היינו, שרק מי שיכול לעלות לרגל ברגליו - יש לו שייכות לענין העלייה לרגל, אבל מי שאינו יכול לעלות ברגליו - אף שביכלתו ללכת באופנים אחרים - אין לו שייכות לזה, כיון שהענין ד"לראות את פני ה'", "כדרך שבא לראות כך בא ליראות", קשור עם רגליים בריאות דוקא.

===עניין הרגל שבאדם===
הרבי מבאר, כי ענין ה"[[רגל]]" באדם - אין זה אבר הנותן הבנה באדם, ואפילו לא אבר הנותן הרגש באדם (ענין השייך ללב), ואפילו לא אבר המעכל את ה[[מזון]] ומבררו, להבחין מהו פסולת ומהו אוכל וטוב; הרגל - אינו אלא אבר שמוליך את האדם ממקום למקום, ומצד עצמו אין בו שום רצונות וענינים כלל, והוא רק ממלא את הפקודה שמקבל מהמוח והלב, שהם ה"שליטין" באדם.

===עניין הרגל באיברי הנשמה===
ועל פי זה ניתן להבין את ענין ה"רגל" באיברי ה[[נשמה]] - שהרי איברי ה[[גוף]] מכוונים כנגד איברי הנשמה, שגם בה ישנם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכל איבר שב[[נשמה]] מתלבש באיבר המתאים שבגוף - שהוא עניין העבודה שאינה על פי שכל והבנה, וגם אינה על-פי הרגש (אפילו הרגש הטבעי), אלא עבודה של קבלת-עול בלבד, ללא עריבות ו[[תענוג]] כלל, וכיון שקיבל "פקודה" ללכת למקום פלוני, לצאת מהמעמד ומצב שנמצא בו עתה, ולילך למקום אחר - אזי עבודתו היא עבודה של "רגל", שמוליכו ממקום שהיה בו עד עתה, "אסורה מכאן", כדי "להתקרב לשם", כך שעבודה זו היא מצד קבלת-עול - שאין לו בזה לא תענוג ב[[שכל]], לא הרגש ה[[לב]], ואפילו לא רגש טבעי, ואדרבה - זהו אצלו ענין של "עול", דהיינו דבר כבד, שעשייתו היא רק מפני ציווי [[הקב"ה]] - על ידי עצם ה[[נשמה]] שלו, הנקראת ה"ראש" שב[[נשמה]].

וכאשר יש אצלו אופן העבודה של עליה לרגל, אזי יכול להיות שבהיותו נברא יהיה אצלו הענין ד"לראות את פני הויה" - לא רק "ליראות", דהיינו ש[[הקב"ה]] יראה אותו, אלא גם "לִרְאות", שהוא יראה את הקב"ה.

ובאופן ד"כדרך שבא לראות כך בא ליראות": כשם ש[[הקב"ה]] רואה אותו לאמיתתו ולפנימיותו, בכל הפרטים ופרטי- פרטים, ככל שיהיו מוסתרים ונעלמים - כך הוא בהענין ד"בא לִרְאות" - שהוא רואה אלקות, שראייתו היא לא רק באור ה[[ממלא כל עלמין]] שהוא בגלוי, אלא הוא עומד בהתאחדות ובהתקשרות עם פנימיות אלקות{{הערה|1=שיחת ליל ג' דחול המועד סוכות תשט"ז, [http://chabadlibrary.org/books/default.aspx?furl=/admur/tm/15/10/89&search=%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%94 תורת מנחם] ע' 91 ואילך.}}.