עריכת הדף "יהונתן אייבשיץ" (פסקה)

==תולדות חיים==
נולד בשנת ה'ת"ן, לאביו רבי נתן נטע אב"ד אייבשיץ{{הערה|מגזע הגאונים בעל קקיון דיונה, ובעל מגלה עמוקות.}}, ולאמו בת הגאון רבי משה יצחק יהודה ליב צינץ, אב"ד העליישוב ופינטשוב.

תלמידו רבי זרח איידליץ מפראג העיד עליו שהיה גדול ב[[נגלה]] כ[[הרמב"ם]], וב[[נסתר]] כ[[האריז"ל]].

בנעוריו למד אצל הגאון בעל '''פנים מאירות''', ולאחר מכן בהעלישוי אצל הגאון '''ר' אליעזר סג"ל איטינגא''', שם למד עם בן רבו, הגאון רבי יוסף בעל עדות ביוסף עה"ת.

בשל פרסומו כגאון וחריף עצום, בחר בו רבי משה יצחק שפירא אב"ד בומסלא (ואח"כ אב"ד [[פראג]]), כחתן לבתו.

בהיותו בן חמש עשרה שנים שמש בראשות ישיבה גדולה שהתקיימה בבומיסלא בנשיאות חותנו.

בהיותו בן עשרים וארבע נבחר לדרשן וראש ישיבת [[פראג]] (בנשיאות הגאון רבי דוד אופנהיים אב"ד פראג), כממלא מקומו של הגאון בן סולת למנחה{{הערה|בנו של הגאון בעל שבות יעקב.}} שנפטר אז (בשנת דע"ת) בפראג. שמעו יצא בכל העולם, והתאספו אליו תלמידים הגונים מכל המדינה ומחוץ לה. היה נחשב כ"חד בדרא" בשנינותו ופלפולו ובדרשותיו הנעימים שנכנסו בלב השומעים, ורבים השיב מעוון.

בהיותו בן שלשים וארבע, בשנת ה'תפ"ד, כבר נחשב בין גדולי המדינה, וחתם ראשון על החרם נגד כת ש"צ שר"י. גם בעיני המלכות והשרים היה מכובד, ונחשב אצלם כבקי בכל החכמות. ויכוחים רבים היו לו עם ראשי הכמרים בעניני האמונה. באופן בלעדי נתנה לו הממשלה רשיון להדפיס את ה[[ש"ס]] במדינת פיהם (בוהמיה), דבר שהיה אסור באיסור ממשלתי{{הערה|בהקדמת ה'פלתי' הוא כותב: ומצאתי חן שהרשוני להדפיס ספרי התלמוד מה שלא היה מאז ומקדם.}}.

בהיותו בן ארבעים ושבע, בשנת ה'תפ"ז, כשהתקבל חותנו לאב"ד פראג, מונה ר' יונתן למשנהו, וכונה בתואר "ראב"ד".

בהיותו בן חמשים ואחת, בשנת [[תק"א]], התקבל כאב"ד העיר מיץ{{הערה|כאשר הגאון בעל פני יהושע עזב משרה זו והתקבל לאב"ד העיר פרנקפורט.}}, שם גדלה ישיבתו בתלמידים רבים שנוספו לה, והתפרסם כגאון הגאונים, מקובל גדול ונורא, איש אלקים קדוש, בקי בכל החכמות, פועל ישועות באמצעות תפילותיו וקמיעותיו, ונחשב כ"רבן של כל בני הגולה". כשנגזרה בשנת [[תק"ה]] גזרת גירוש על יהודי אוסטריה לא נח ולא שקט עד שעלה בידו לבטל את הגזרה בעזרת השם. כך גם במקומות רבים בארצות שונות פעל טובות גדולות לעם ישראל, בהיותו נכבד בעיני מלכים ושרים שגם העניקו לו אותות כבוד, כמו המלך דנמרק שהעניק לו את התואר "ברון", דבר שלא נודע אפילו למקורביו עד אחר פטירתו.

בשנת [[תק"ו]] נבחר כאב"ד העיר פיורדא{{הערה|למלא מקום הג"ר ברוך כ"ץ רפפורט.}}, אך אנשי העיר מיץ לא הניחוהו לעזוב אותם. בשנת [[תק"ט]] נבחר{{הערה|למלא מקום הג"ר יחזקאל קצנלנבויגן בעל כנסת יחזקאל.}} לאב"ד שלש הקהילות הגדולות "אה"ו". שם "למד עם תלמידים גדולים יומם ולילה בקדושה וטהרה".

בתקופה זו הוא נחשד על ידי ה[[יעב"ץ]] בשבתאות, וזאת בעיקר בשל קמיעות שכתב בהם נמצא כתוב למשל: "[[שבתי צבי|ש"צ]] מלכא משיחא". בספר היחיד שכתב על הפולמוס, 'לוחות עדות', טען רבי יהונתן להגנתו, שאין לחפש בקמיעותיו משמעות מילולית (פשט) ואין לראותם כרצף מילולי, אלא מדובר בסודות עליונים, צירופי אותיות וצירופי שמות קדושים. ה[[תולדות יעקב יוסף]] ניסה לפשר בין היעב"ץ לרבי יהונתן אך ללא הצלחה, [[הבעל שם טוב]] עצמו הורה לתלמידיו לא להתערב במחלוקת זו משום שהיעב"ץ ורבי יהונתן אינם קשורים להפצת תורתו משום שהם מדור אחר{{הערה|'''רשימות דברים''', [[תשס"ט]], עמ' 42.}}.

נפטר בשנת [[תקכ"ד]], ביום [[כ"א באלול]].