עריכת הדף "הבקשות מהרבי שיעלה לארץ ישראל" (פסקה)

==רקע{{הערה|חלקים מפיסקה זו ומפיסקאות נוספות מבוססים על מחקרו של ד"ר [[יחיאל הררי]] בספרו [[סודו של הרבי]]}}==
===גישתו הכללית של הרבי===
בעקבות מעורבותו הגדולה בנעשה בארץ ישראל, אישים רבים שביקרו את הרבי לא התאפקו מלשאול אותו מדוע איננו עולה לארץ. הרבי היה מודע לשאלה וענה עליה לשואלים.

מתשובותיו לומדים שהרבי ראה את יהדות התפוצות כספינה טובעת ואת ארץ ישראל כסירת ההצלה. הוא סבר שמתפקידו להציל את יהדות התפוצות מטמיעה ומהתבוללות קודם שיהיה רשאי לעלות לארץ ישראל.

לשואלים ענה שאם היה יושב בארץ, השפעתו על יהדות התפוצות, הגדולה פי שניים מיהדות ארץ ישראל, הייתה מוגבלת. הרבי גם הטעים כי בארץ יש השפעות פוליטיות וחברתיות המצרות על אפשרות קיומם של קשרים. לעומת זה, ב[[ניו יורק]], עומדים לרשותו יותר אמצעים לסייע ולהנהיג את אנשיו בכל רחבי העולם, והלחץ התקשורתי נמוך יחסית.

הרבי ציין כי הוא חייב להימצא היכן שישמעו לו, ורק ב[[ארצות הברית]], ישמעו לו. בארץ ישראל לא ישמעו. הארץ רוויה מחלוקות, וקשה יותר להשפיע בה, טען הרבי. נקודה נוספת ציין שבארץ קורים דברים שנוכחותו בארץ תחייבו למחות כנגדן ובזה אינו רוצה להתעסק.

לאחרים ענה, שאם יבוא לארץ לא יוכל עוד, על פי ה[[הלכה]], לצאת מהארץ. במקרה זה ינטוש למעלה משלושה מיליון יהודים החיים בארצות הברית, וכשיעזוב אותם הסיכוי שישמעו לו מארץ ישראל יהיה נמוך יותר.

את התשובות לשאלת אי-עלייתו של הרבי לארץ הוא נתן בשיחות אישיות או במכתבים, וכמעט לא התייחס לכך בפומבי. פעם אחת, כשקרא לחסידים לעלות מברוקלין לישראל ("אשרי חלקם של כל אלו שיסעו מחוץ לארץ, מברוקלין, להתיישב בכפר חב"ד וסביבותיה"), במהלך התוועדות בשנת [[תשי"ט]] (1959), התייחס לשאלה מדוע הוא-עצמו אינו עולה לארץ{{הערה|[https://chabadlibrary.org/books/admur/tm/26/10/133.htm שיחת יום א' פ' פינחס, י"ג תמוז ה'תשי"ט]}}: "ישנם השואלים למה אני בעצמי אינני נוסע להתיישב שם. ובכן, זהו עניין שאינו תלוי בי, ובינתיים אינני יכול לעשות זאת, אבל אין לזה שייכות לכל השאר, חוץ ממני. אינני יודע אם הם משערים מה מעכב אותי, ואם זה נוגע שהם יֵדעו או לא, ובכל אופן, לא על זה מדובר עתה".

אחד הנימוקים הפנימיים יותר שבגינם לא עלה הרבי לארץ היה הצורך הנפשי שלו להיות קרוב ל'ציון' חותנו ה[[אדמו"ר הריי"צ]] ולמקום שבו בחר לפעול.

החסידים בארץ ישראל, מצדם, ציפו והשתוקקו לעלייתו או אפילו לביקור של הרבי בארץ. ואף נעשו כמה יוזמות במשך השנים של בקשה והזמנה לרבי שיבקרם בארץ ישראל.

בהזדמנות ציין הרבי שהוא יעלה ל[[ארץ ישראל]] מיד כאשר יבוא [[משיח]]{{הערה|[[חלוקת דולרים]], [[כ"ח אייר]] [[תשנ"א]].}}.

הרבי אף התבטא פעם שמקומו הפנימי של רבי הוא בארץ ישראל אף אם בחיצוניות הוא נמצא במקום אחר{{הערה|תורת מנחם התוועדויות עמ' 211 [https://drive.google.com/file/d/1DHkNACLGMlox5SCetZhQsZHEAfw1zvv2/view שיחת שבת פרשת ויקהל פקודי פרשת פרה מברכים החודש ניסן תשכ"ד]}}.

===עליית מנהיגים רוחניים===
כשם שהרבי סבר כי תפקידו ופעילותו למען היהדות העולמית אינם מתירים לו לעזוב את ארצות הברית ולעלות לישראל, כך תבע מרבנים וממנהיגי קהילות בחוץ-לארץ להעמיד את טובת צאן מרעיתם מעל שאיפתם האישית לעלות לארץ הקודש. דעתו הייתה נחרצת כי רב ומנהיג קהילה אינו רשאי לנטוש את עדתו ולעלות לארץ ישראל, כל עוד אין במקום מי שיכול למלא את מקומו ולהיכנס לנעליו. הוא חשש מהגברת ההתבוללות ומהיחלשות האמונה היהודית בקרב יהדות הגולה אם המשפיעים הרוחניים יעזבו אותה.

כאשר הרב רפאל-ברוך טולידנו, מגדולי רבני מרוקו, העתיק את מקום מגוריו לאנגליה, ולאחר מכן, בשנת תשכ"ג, 1963, עלה לארץ ישראל, הביע הרבי מידה של חשש בכותבו: "וכפי המצב בעירו [מקנס] ובמדינתו [מרוקו]… השפעת כבוד הדרת גאונו שם נחוצה ביותר וביותר". במקביל קרא לרב טולידנו "להשפיע גם על שאר הרבנים הספרדים במרוקו לעמוד על המשמר לראות בשלום אחיהם ולרעות צאן מרעיתם… הצריכים משמרת ומשמרת למשמרת הקדש".
אחד מרבני דרום אפריקה, הרב נחמן-מאיר ברנהרד, ביקש לסיים את תפקידו ברבנות קהילת אוקספורד ולעלות לארץ. הרבי עמד על דעתו שעליו להמשיך במשרתו ולא לעזוב את הקהילה. בפגישה עמו התבטא: "האם אתה לא חושב שגם אני רוצה להיות שם, במקום הקדושה? אבל יש לנו אחריות".
עמדתו לגבי עליית רבנים ומנהיגי הקהילות היהודיות בחוץ-לארץ הייתה עקרונית. כך התבטא בשנת תש"ל, (1970): "מי שהוא בעל השפעה וביכולתו להציל נפשות ישראל בארבע אמות שלו – זה פיקוח נפשות. עליו לעשות חשבון נפש אמיתי ולברר אם אמנם רצונו לעלות לארץ ישראל או שרצונו לברוח ממילוי תפקידו ושליחותו".

במשך שנים שררה מחלוקת בין השקפתו של הרבי ובין התפיסה שהייתה מקובלת על ממשלות ישראל. המדיניות הישראלית ייצגה מסר אחד כלפי יהדות התפוצות – עלו לישראל. המדינה השקיעה רבות בעידוד העלייה ובקליטתה בארץ, אך התנגדה בעבר להפניית משאבים למטרות חינוכם של יהודי התפוצות. השקעה בביסוס החיים היהודיים בגולה עמדה לכאורה בסתירה לשאיפתה של מדינת ישראל לגרום ליהודים לעזוב את מקומות מגוריהם.

הרבי סבר שההתמקדות בקריאה לעלייה מפקירה את חלק הארי של העם היהודי, שסביר להניח כי לא ייענה לקריאה זו. דעתו הייתה הפוכה ממדיניותה של מדינת ישראל: ככל שעוד ועוד יהודים בעלי זהות יהודית מפותחת יעלו לישראל, יופקרו הקהילות היהודיות לגלי הטמיעה וההתבוללות. הוא סבר כי בראש ובראשונה יש להגביר את הזהות היהודית, על ידי חינוך יהודי ופעילויות להעמקת הזיקה היהודית. וממילא, ככל שיהודים יהיו מוּדעים יותר ליהדותם גם יגדל פוטנציאל העלייה של הקהילות האלה. הרבי ביקש לקדם את ההכרה כי בהיעדר קרקע של חינוך יהודי פוחת גם העניין שמגלים יהודי התפוצות בישראל.

===אדמו"רי חב"ד===
למעשה, מלבד [[אדמו"ר הריי"צ]] שביקר בארץ פעם אחת בלבד בשנת תרפ"ט{{הערה|[[ביקור הרבי הריי"צ בארץ הקודש]]}}, אף אחד מאדמו"רי חב"ד לא ביקר בארץ הקודש{{הערה|1=[http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=25746 מחקר מקורי של ד"ר אלפסי: האדמו"רים מליובאוויטש התנגדו לעצם העלייה לארץ ישראל] {{שטורעם}}}}.

הרבי התייחס לדבר בשיחה פומבית שנשא בשבת פרשת ויקהל תשנ"ב בה נאמר: "רואים בשנים האחרונות איך שנעשה ה"ויקהל" בפשטות - קיבוץ גלויות דבנ"י מכל העולם שעולים לאה"ק, והעלייה היא באין ערוך להעליות שהיו פעם בדורות שלפנ"ז. [ולהעיר שרבותינו נשיאינו לא היו באה"ק, ואפי' לא בביקור, וגם נסיעת כ"ק מו"ח אדמו"ר הייתה מפני שנמנע ממנו לבקר ב"קברי-אבות" דראסטוב, וליובאוויטש וכיוצא בזה]"{{הערה|[[דבר מלכות ויקהל]]}}.