עריכת הדף "דבר מלכות ע"ד מעלת נשי ובנות ישראל" (פסקה)

==סיכום==
{{ציטוט-צף|ובפרטיות יותר: ביחד עם התפלה, הבקשה והדרישה מהקב"ה שיביא את הגאולה תיכף ומיד ממש, שהיא מתוך רגש של '''צער ומרירות''' ("מרים על שם המירור") על אריכות הגלות, שבאה לידי ביטוי בהצעקה מקרב ולב עמוק '''"עד מתי, עד מתי, עד מתי"'''! . . . חדורות הן (גם ובעיקר) ברגש '''השמחה''', ושמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי '''בהשירה''', מצד גודל הבטחון ש"הנה זה (המלך המשיח) בא", וכבר בא!|סיום השיחה}}
אחד מחידושיו של [[הרבי הריי"צ]] היא התמסרותו לפעול ולהשפיע על נשי ובנות ישראל, מתוך הדגשת מעלתן המיוחדת, הבאה לידי ביטוי הן בהיסטוריה היהודית, והן בהשפעתן הממשית על צביון ביתן הפרטי, וממילא על עם ישראל כולו.

אנו מוצאים כי בעניינים עיקריים, השייכים לכלל ישראל, קדמו הנשים לאנשים: במתן תורה – מצווה ה 'את משה לומר את הצווים קודם לנשים, ורק אחר כך לגברים, ובנדבת המשכן - מציינת התורה כי הנשים הביאו את תרומתן לבניית המשכן לפני הגברים ותרומתן הייתה העיקר בתרומה למשכן.

אולם לא רק עניין של קדימה בזמן יש כאן, אלא שבשני עניינים עיקריים אלו קדמו הנשים לגברים גם מבחינת מעלתן: במתן תורה – כאשר הנשים סרבו לתת את הזהב של תכשיטיהן לעשיית העגל{{הערה|שהוא ההפך מ[[מתן תורה]].}} בעוד למשכן נתנו אותו ברצון, ובבניית המשכן וכו'.

אולם המעלה המיוחדת ביותר של הנשים קשורה לגאולה: הן על גאולת מצרים, והן על הגאולה העתידה נאמר כי הן בזכות 'נשים צדקניות' שיש בדור. ולא עוד, אלא שבגאולה תתגלה מעלתן של הנשים על האנשים כמו שכתוב "נקבה תסובב גבר" וכן "אשת חיל עטרת בעלה", ומכיוון שאנו הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, לכן התמסר כל כך הרבי הריי"צ לפעול ולהשפיע על הנשים.

מאמר החסידות האחרון שנתן האדמו"ר הריי"צ ללמוד בערב הסתלקותו הוא ד"ה "[[באתי לגני|באתי לגני אחותי כלה]]", וניתן לרגל יום השנה לסבתו – [[הרבנית רבקה]], אשת [[אדמו"ר המהר"ש]], שנפטרה גם היא בי' שבט. המאמר הממשיך לו{{הערה|ד"ה היושבת בגנים תש"י.}}, ניתן בהקשר ליום השנה של אמו – [[הרבנית שטערנא שרה]], אשת [[אדמו"ר הרש"ב]], שנפטרה בי"ג שבט.

הסתלקותו של הרבי הריי"צ הייתה בשבת קודש פרשת 'בא', הפרשה בה מסופר על יציאת מצרים{{הערה|שהייתה כאמור, בשכר נשים צדקניות.}}, כאשר על הפסוק הראשון בפרשה אומר הזוהר שהקב"ה הכניס את משה עד לדרגה הנעלית ביותר באלוקות, הדרגה ממנה יוצאים כל האורות הקדושים באופן בלתי מוגבל כלל ("אתפריעו ואתגליין מיניה כל נהורין"). דבר זה מסכם גם את עבודתו של הרבי הריי"צ בהארת העולם על ידי "נר מצווה ותורה אור".

גם בעניין זה מודגשת השייכות לנשי ישראל, שהרי אחת המצוות העיקריות שנתנו לנשי ישראל היא מצוות [[נר שבת]] ו[[יום טוב]], מצווה בה מקבלות הנשים את השבת עוד לפני [[קבלת שבת]] של האנשים הנעשית רק בתפילת ערבית ובקידוש.

בפרשת בשלח{{הערה|לעיתים י' שבט חל בשבוע של פרשה בא ולעיתים בפרשת בשלח.}} מסופר על [[שירת הים]], ובסיומה כתוב: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות וגו'" - שירתן של הנשים על נס קריעת ים סוף{{הערה|בו הייתה שלמות גאולת מצרים – שכן המצרים טבעו בים והוסר האיום מעל בני ישראל.}}, הייתה בשמחה רבה יותר משל האנשים – והתבטאה אף "בתופים ובמחולות". ולא עוד אלא ש[[רש"י]] בפרושו על פסוק זה מציין כי הנשים שבאותו דור, מאחר שהיו בטוחות כל כך בגאולה ובניסים שיהיו בה – הביאו איתן תופים שהכינו לעצמן על מנת לשבח בהם את ה' על הניסים.

ולמה באמת שמחו הנשים יותר מהגברים? התשובה רמוזה כבר בשמה של מרים הנביאה, שניבאה על הולדת משה והגאולה שהוא יביא, ומאז הייתה מצפה בכיליון עיניים מתי תתקיים נבואתה. וכתוב במדרש שהיא נקראה מרים "על שם המירור" שכן המרירות שלה על קושי ואריכות הגלות הייתה גדולה במיוחד, וכגודל המרירות – גודל השמחה. יתרה מכך, עצם המרירות על הגלות, והציפייה והתשוקה לגאולה – הם אלו שבזכותם זכו ישראל לגאולה!

על הפטרת השבוע (שירת דבורה הנביאה) נשאלת שאלה: מדוע קוראים בהפטרה דווקא על שירת אשה, כאשר בפרשה מסופר גם על שירת הגברים? אלא, זאת משום ששירת הנשים עם מרים הייתה באופן נעלה יותר משירת האנשים - בתופים ובמחולות.

ועוד: בתחילת הפטרת השבוע כתוב "ודבורה אשה נביאה אשת לפידות", אומרת על כך הגמרא שהיא נקראה "אשת לפידות" על שם שהייתה מכינה פתילות למקדש{{הערה|משכן שילה.}}. פעולתן של נשי ובנות ישראל בהדלקת נרות שבת - להאיר את הבית כולו, ועל ידו את הסביבה כולה והעולם כולו, כמו שכתוב "ממנו (מהמקדש) אורה יוצאה לעולם". פרט נוסף הוא בכך שהנביא מציין בקשר לדבורה "והיא יושבת תחת תומר דבורה" מקום בו אין חשש [[יחוד]] – דבר המבטא את מעלת ה[[צניעות]] של נשי ישראל – היסוד עליו נשען כל בית ישראל. גם סיום ההפטרה - "ותשקוט הארץ ארבעים שנה", רומז על מעלתן של נשי ישראל, שבזכות התנהגותן בדרכה של דבורה זוכים להגיע למצב של "ותשקוט הארץ" עד לשקט שבשלמות הארץ בגאולה האמיתית והשלמה.

לאור מעלותיהן אלו של נשי ישראל, ובמיוחד בימים אלו, בהן חלים יום ההילולא של הרבי הריי"צ ושל הרבניות הצדקניות – הרי אלו ימי סגולה להוספה מיוחדת בכל העניינים של נשי ישראל שהנהגתן תהיה ברוחן של הרבניות הצדקניות, דבר המביא לא רק להמשך חייהן הרוחניים של הרבניות ("מה זרען בחיים אף הן בחיים"), אלא אף מביא את [[הגאולה האמיתית והשלימה]] בה יקומו כולם לתחייה ויחיו גם בגשמיות.

הוראה נוספת ועיקרית בנושא השירה – כפי שלמדים משירת מרים ודבורה: שכשם שביציאת מצרים מובטחות היו הנשים על הגאולה והניסים ולכן הכינו להן והוציאו איתן תופים, כך גם הנשים היום צריכות להיות מובטחות בכך. ומתוך כך, יחד עם המרירות על אורך הגלות, המתבטאת בצעקה מכל הלב "עד מתי, עד מתי, עד מתי!" – חדורות הן בשמחה גדולה ביותר שבאה לידי ביטוי בשירה – בתכלית הצניעות כמובן, כפי שלמדים מדבורה – עם תופים ומחולות על בוא הגאולה האמיתית והשלמה, ו"הנה זה (המלך המשיח) בא" - וכבר בא!